ידקדק השומע לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש"ץ, ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך". יענה אמן במלוא כובד הראש, ויכוון באמירת אמן, שאמת היא מה שאמר המברך. למשל, אם שמע ברכת "שהכל נהיה בדברו", יכוון: אמת היא שהכל נהיה בדברו. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת', יכוון לשתי המשמעויות:
א) אמת היא שהדעה ממנו, ב) הלוואי ויחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).
לא יחטוף את האמן, לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ולא יקטוף את האמן, להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (עי' ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).
עניית אמן מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכשהאמונה פגומה, גם החיים שהוא משפיע לנו נפגמים. ואמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).
יענה אמן בקול נעים, ולא יגביה את קולו יותר מקולו של החזן המברך (שו"ע קכד, יב). ולא יקצר באמירת אמן, אלא יאריך בה מעט, כשיעור שיוכל לומר "א-ל מלך נאמן". ומנגד, לא יאריך יותר מדאי. ואם יש שם אנשים שמאריכים בעניית אמן, אין החזן צריך להמתין להם, ואחר שרוב הקהל סיימו לענות אמן, יכול להמשיך לברכה הבאה. אבל בברכות שהחזן מוציא בהן את השומעים ידי חובתם, כגון לפני תקיעת שופר, צריך המברך להמתין עד שכולם יסיימו לענות אמן, כדי שגם המאריכים יוכלו לשמוע את הברכה הבאה (שו"ע קכד, ח-ט, מ"ב לח).
נהגו גדולי הראשונים לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל. וכל זה בברכות שאין יוצאים בהם ידי חובה, כחזרת הש"ץ למי שהתפלל בלחש, אבל על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, נוהגים שלא לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. בדיעבד, אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שחייב בה – יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח את דעתו בענייה זו מהברכה (מ"ב קכד, כא; כה"ח כו).[2]
טוב להדר לעמוד בחזרת הש"ץ, מפני שגם השומעים שאינם יוצאים ידי חובתם בשמיעת חזרת הש"ץ, נחשבים לשותפים במידה מסוימת בחזרת הש"ץ, ויש להם מעלה כמי שמתפללים תפילה נוספת, ולכן טוב שיעמדו כדין תפילת עמידה. אבל אין זה חובה, והרוצה לשבת רשאי (מ"ב קכד, כ; כה"ח כד).
