א – תקנת חזרת הש"ץ
תיקנו אנשי כנסת הגדולה, שאחר שיתפלל הציבור תפילת שמונה עשרה בלחש, יחזור החזן, שנקרא גם 'שליח ציבור' (ש"ץ) על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובת התפילה את אלו שאינם יודעים להתפלל בכוחות עצמם (ר"ה לד, ב). אבל לערבית לא תיקנו חזרת הש"ץ, מפני שמעיקרה היא תפילת רשות, וממילא אין צורך להוציא בה את מי שאינו בקיא. בכלל התקנה, שגם החזן יתפלל תחילה בלחש, כדי שיסדיר לעצמו את התפילה. ואף שהתקנה נועדה להוציא את מי שאינו בקיא, גם הבקיאים צריכים לשמוע את חזרת הש"ץ ולענות 'אמן' אחר הברכות (רמב"ם תפילה ט, ב-ג).
מתקופת הראשונים ועד הדורות האחרונים, בקהילות רבות לא נהגו לומר חזרת הש"ץ, אלא החזן היה אומר את כל תפילת העמידה בקול רם, כאשר אלו שידעו להתפלל אמרו אותה בלחש, ואלו שלא ידעו להתפלל האזינו לתפילת הש"ץ וענו 'אמן' על ברכותיו, ובכך יצאו ידי חובתם. כאשר כולם ידעו להתפלל, החזן היה אומר בקול רם רק את שלוש הברכות הראשונות עבור 'קדושה', ואת האחרונות עבור 'ברכת כהנים', ויש אומרים גם עבור כריעת הקהל ב'מודים'. ואף גדולי הרבנים הסכימו לכך, מפני שראו שכאשר מקיימים את חזרת הש"ץ, רבים מפטפטים ועוסקים בדברים אחרים ונעשה חילול השם. וכן ראו שאלו שאינם בקיאים בתפילה לומדים מחבריהם הבקיאים שלא להקשיב לש"ץ, ואזי אינם יוצאים בחזרת הש"ץ ידי חובת תפילתם. בנוסף, חששו שאם יטריחו את הציבור לשמוע חזרת הש"ץ, יהיו שלא יבואו לתפילה (עי' שו"ת רמב"ם רנח).
אולם הכרעת רוב הפוסקים, שככלל נכון לקיים את תקנת חזרת הש"ץ. ואף שלאחר שהסידורים נעשו נפוצים, כמעט שאין מניין שיש בו אדם הזקוק לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ, תקנת חכמים לא זזה ממקומה. שכך הוא הכלל, שאחר שתיקנו חכמים דבר, אינם נותנים אותו לשיעורים (שו"ע או"ח קכד, ג).
על פי הקבלה נתבאר, שבנוסף לטעם הפשוט, להוציא את מי שאינו בקיא, ישנו טעם פנימי על פי הסוד, לפיו שתי התפילות נצרכות, שעל ידן התפילה פועלת יותר. לכן, גם היום, כשאין צורך להוציא ידי חובה את מי שאינו בקיא, יש לומר את חזרת הש"ץ מהטעם הפנימי. ומעלתה גבוהה יותר ממעלת התפילה בלחש, ולכן אע"פ שהיא תפילת עמידה, שעניינה עמוק ועליון, מותר לאומרה בקול רם, כי מרוב מעלתה אין חשש שהקליפות ייאחזו בה. והשומעים צריכים להיזהר שלא יפגמו בה על ידי דיבורים, ויקפידו לענות אמן, ואפילו ללמוד תורה אסור באותה שעה (עי' כה"ח קכד, ב; טז). אמרו על המפטפט בחזרת הש"ץ, "שהוא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו" (שו"ע קכד, ז).[1]
[1]. הסכמת הראשונים שכעיקרון צריך לקיים את תפילת הציבור בלחש ואת חזרת הש"ץ כפי תקנת חכמים (ר"ה לד, ב), וכפי שכתב הרמב"ם (תפילה ט, ב-ג). ובשו"ת הרמב"ם רצא, כתב שגם כאשר כולם יודעים להתפלל בעצמם, התקנה לא זזה ממקומה. ואף שהיו שלא נהגו לקיים את חזרת הש"ץ, והחזן היה אומר את כל התפילה בקול, כתבו שאין מנהגם נכון (פסקי הרי"ד ברכות ל, א; שבולי הלקט מה; ריב"ש לז). אולם בפועל, כבר בתקופת הראשונים בקהילות רבות לא נהגו לקיים את חזרת הש"ץ, וכאשר היו אנשים שלא ידעו להתפלל בעצמם, החזן היה אומר את כל התפילה בקול, וכשכולם ידעו להתפלל, היה אומר בקול את שלוש הברכות הראשונות והאחרונות, עבור 'קדושה', 'מודים' וברכת כהנים. כך נהגו רבים במצרים במשך מאות שנים, וכפי שכתב מהר"י בירב (בית יעקב על רמב"ם תפילה ט, ב), שהרמב"ם חשב להורות לכולם שיְשנוּ את מנהגם ויאמרו חזרת הש"ץ, אך נוכח שבמקום שאומרים חזרת הש"ץ מפטפטים ויש מכך חילול השם, לפיכך "החזירם למנהגם הראשון, וכך נוהגים עד היום" (יותר משלוש מאות שנה אחריו). וכך מבואר בתשובות הרמב"ם (רנו; רנח; רצא), שהורה לציבור שלא לומר חזרת הש"ץ, משום שרבים מפטפטים, ואזי אלה שצריכים לצאת ידי חובה בשמיעת החזן אינם יוצאים. בנוסף, אם אין תשעה המקשיבים לברכות החזן, "הוא מברך ברכה לבטלה כמעט", וגם משום טרחא דציבורא. ורק כשהיה מתפלל עם מניין מצומצם של בקיאים, נהג לקיים את חזרת הש"ץ. וכתב בנו ר' אברהם, שהמנהג שלא לומר חזרת הש"ץ הוסכם על ידי "כל תלמידי חכמים שהיו בדורו", וכך נהגו בארץ ישראל ובסביבתה עד תחילת תקופת האחרונים, שאז רבים חזרו לומר חזרת הש"ץ, כמובא בשו"ת רדב"ז ד, צד. והרשב"ש נו, כתב שנוהגים לוותר על חזרת הש"ץ כאשר מתפללים מנחה סמוך לשקיעה, ולדעתו נכון לוותר עליה באופן קבוע, מפני שמפטפטים בחזרת הש"ץ.
במקביל למנהג בסביבות ארץ ישראל שהוסכם על הרמב"ם, בספרד החל להתפתח מנהג שלא לומר חזרת הש"ץ בחלק מהתפילות. תחילה נהגו כן בכמה קהילות בחבל אראגון בתפילת מוסף של ר"ה, שכן "רובן עמי הארץ", ומפני אריכות תפילה זו "לא ידעו להתפלל אפילו מתוך הספר אלא בעמל גדול", ויצאו ידי חובה בשמיעת הש"ץ (ריב"ש לז). בהמשך קהילות מגורשי ספרד הנהיגו להתפלל מנחה ללא חזרת הש"ץ, כמבואר בב"י או"ח רלד, א. טעם מנהגם, שזמנה של תפילת מנחה באמצע יום העבודה, כשהדעת טרודה ואינה פנויה להקשיב לברכות הש"ץ. בנוסף, נהגו להתפלל מנחה במניינים קטנים יחסית, כך שפעמים רבות לא נמצאו תשעה מכוונים (מבי"ט ג, קצ; מהרלב"ח טו, וציין שכן נהגו במוסף כשהתארכה התפילה). אך כתב הב"י (שם) שנכון לנהוג כאשכנזים שאומרים חזרת הש"ץ גם במנחה. והרדב"ז (ד, צד) כתב שגם במקום שנהגו שלא לומר חזרת הש"ץ, אפשר לשנות ולאומרה, מפני שכל מה שהנהיגו שלא לאומרה, הוא כדי למנוע פגיעה בכבוד שמיים, אבל הסכימו שאם יגיע זמן שיוכלו להקשיב יפה לחזרת הש"ץ, ואפשר יהיה לשנות את המנהג בלא מחלוקת, עדיף שיאמרו אותה.
בפועל, בסביבות ארץ ישראל רבים המשיכו להתפלל ללא חזרת הש"ץ גם בדורות שלאחר מכן, בעיקר במנחה, כפי שעולה מדברי פר"ח (או"ח תרז, ה), ברכ"י (רלב, א) ועוד. אמנם לפני כמאה וחמישים שנה כבר נהגו לומר חזרת הש"ץ, כפי שעודדו הב"י והרדב"ז, וּויתרו עליה רק לעיתים רחוקות כאשר מיהרו (כתר שם טוב ח"א עמ' קנט-קס). אולם במרוקו ובאלג'יריה, גם בדורות האחרונים המנהג הרווח היה שלא לומר חזרת הש"ץ, ומהם שהיו אומרים אותה בשחרית. וביארו שכיום כולם בקיאים בתפילה, ופעמים רבות ישנו חשש שלא יהיו תשעה שיקשיבו לברכות הש"ץ, ואף חשש חילול השם שהזכיר הרמב"ם לא סר, וכן החשש לטרחא דציבורא (מטה יהודה עייאש רפו, ו; תלמידי ר"י עייאש ב'מקבציאל' לט, לג-סו; השמים החדשים ט; קרית חנה דוד א, טו; שמ"ש ומגן א, לז; מקוה המים ג, יב; מעט מים ז; חמדה גנוזה ב, לט). ויש שחששו ל'אמן יתומה', כיוון שעונים אמן ללא ידיעה על איזו ברכה ענו (שלמי צבור, חזרת התפלה ז; מים חיים (משאש) א, מא). ולר"י משאש (מים חיים שם), בדורנו יש יותר מקום לוותר על חזרת הש"ץ מאשר בעבר, וכן נהגו במקומו. ור"ש משאש (שמ"ש ומגן או"ח ח"א לז) קיים את המנהג בכל מקום שיש לחוש שיפטפטו (אולם עי' שו"ת רבי ברוך או"ח א, שעודד לקיים חזרת הש"ץ ולהתנות ב'תפילת נדבה', כפי המבואר להלן ד, 4). מנהג זה היה קיים בתוניס ובלוב עד לפני כמאתיים שנה (עלי הדס ב, לח; מלכי חיל עמ' 101). וכן נהגו בטורקיה במוסף ובמנחה, ולעיתים גם בשחרית (כמובא בכנה"ג הגה"ט או"ח קא, ב; פתח הדביר רלב, ג; יפה ללב ח"ו רלב, א). בתימן, בראשית תקופת האחרונים אמרו חזרת הש"ץ (ר"ס אל-עדני הל' תפילה ט, ג), אולם בהמשך המנהג הרווח היה שלא לומר חזרת הש"ץ במנחה, ולעיתים גם במוסף כשהתפילה התארכה (פעולת צדיק ג, מט), וכן כאשר חששו שלא יהיו תשעה שמכוונים לתפילת הש"ץ (דברי חכמים לח). כמו כן, בישיבות ליטאיות רבות נהגו שלא לומר חזרת הש"ץ במנחה (אז נדברו יב, כג). יש שהתרעמו על כך, והרב יעקב קמינצקי הצדיק את מנהגם, וביאר שחזרת הש"ץ נתקנה לעמי הארץ, וכאשר נמצאים בישיבה אין חובה לקיימה. אבל בשחרית אומרים חזרת הש"ץ מפני שצריכים לסמוך גאולה לתפילה, ואין אפשרות להמתין בשתיקה עד אחר 'קדושה' (אמת ליעקב מס' אבות ה, יד). יש להבין, מדוע בימי הראשונים התחילה להתעורר יוזמה לוותר על חזרת הש"ץ. ואולי מפני שבימי הראשונים החלו להאריך את התפילה בהוספות ב'קרבנות' (לעיל יג, א), בפסוד"ז (יד, ב), בתחנונים (להלן כא, ב), ובפרקים שבסוף התפילה (כג, ד; כג, ה, 5-6), ולכן נצרכו לקצר בעיקר התפילה.