תקנו חכמים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה. אחר אמירת קרבנות אומרים ‘קדיש דרבנן’, אחר סיום פסוקי דזמרה חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש, אחר ‘קדושה-דסדרא’ ‘קדיש תתקבל’, אחר ‘שיר של יום’ ‘קדיש יתום’, ואחר ‘פיטום הקטורת’ ‘קדיש דרבנן’ (שבולי הלקט ח). על ידי הקדיש אנו חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.
ארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. ובכל מקום שאין להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא, נקרא גם ‘קדיש שלם’, ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ”ך, ונתווספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים: “עושה שלום במרומיו וכו’ ואמרו אמן”. וכיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם ‘קדיש יתום’. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה. ובו לפני התוספת של ‘קדיש שלם’ מוסיפים בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. ובו לפני התוספת של ‘קדיש שלם’ מוסיפים תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים.
עניית האמן על התוספות הללו אינה חשובה כעיקר הקדיש, ואין להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה כדי לענות עליהן.7
