כתבו הפוסקים שצריך כל אדם לשמוע בכל יום שבעה קדישים, כנגד מה שנאמר (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ב"י נה, א; מ"ב נה, ה). ועל פי האר"י צריך לשמוע בכל יום שנים עשר קדישים. אמנם בפועל, כאשר יש אבלים גם לפי הפוסקים מוסיפים עוד ארבעה או חמישה קדישים בכל יום (לעיל ד, ה, 4).[9]
כאשר אין אבלים שצריכים לומר קדיש על נפטר בתוך שנתו, יש נוהגים שאין אומרים את הקדישים הללו, כי רק שבעה קדישים חייבים לומר בכל יום. וכלל הוא, שכשם שאין להוסיף ברכות שאינן צריכות, כך אין להוסיף קדישים שאין בהם צורך. מה עוד, שיש בכך 'טרחא דציבורא' (עי' לעיל כב, ב). ורק כשיש אבלים, מזכים אותם לומר קדיש לעילוי נשמת הנפטר, כדי להוסיף לו זכויות בשנתו הראשונה, שבה הדין מתוח עליו יותר. אך אם יאמרו קדישים אלו גם כשאין אבלים, לא תהיה באמירתם זכות מיוחדת לנפטר.
ורבים נוהגים, שגם כאשר אין שם אבלים, החזן או אחד מהקהל יאמר את הקדיש שהאבלים רגילים לומר. אולם ליוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, רק מי שאחד מהוריו נפטר יכול לומר את הקדיש במקום האבלים, ואזי אם לכל המתפללים יש הורים חיים, אין אומרים את הקדישים. ויש שאין מדקדקים בכך.
בבית כנסת שמתפללים בו בעלי מנהגים שונים, נכון שינהגו בכל תפילה כמנהג החזן.[10]
[9]. אלו הם שבעת הקדישים: א) חצי קדיש אחר פסוקי דזמרה, ב) חצי קדיש אחר שמונה עשרה, ג) 'קדיש תתקבל' אחר 'קדושא-דסדרא', ד) חצי קדיש אחר 'אשרי' במנחה, ה) 'קדיש תתקבל' אחר תפילת מנחה, ו) חצי קדיש בין ברכות ק"ש לתפילת ערבית. ז) 'קדיש תתקבל' אחר תפילת ערבית (רוקח, שועה"ר או"ח נה, א; ערוה"ש ד). (יש אומרים שהואיל וערבית רשות, אין למנות את 'קדיש תתקבל' שאחריה, ובמקומו יש להוסיף קדיש 'יהא שלמא' או 'קדיש דרבנן' אחר פסוקים או פיטום הקטורת בסוף תפילת שחרית, ראו מ"ב נה, ה, וב"י נה, א, בשם אגור).
על פי האר"י נוהגים לומר עוד חמישה קדישים, כך שהם י"ב קדישים ביום: א) קדיש דרבנן לפני הודו, ב) קדיש 'יהא שלמא' אחר פסוקים בסוף תפילת שחרית, ג) קדיש דרבנן אחר 'פיטום הקטורת' בסוף שחרית, ד) חצי קדיש לפני 'ברכו' של ערבית, ה) קדיש 'יהא שלמא' אחר פסוקי 'שיר למעלות' (או 'עלינו לשבח') בסוף תפילת ערבית. ויש שנהגו להוסיף עוד קדיש אחר פסוקים שאחר תפילת מנחה, ויהיו ביחד י"ג קדישים (כה"ח נה, א). כתב בכה"ח (נה, כא), שאם היתומים קטנים, או שהאבל מגמגם בלשונו ואינו מוציא את האותיות כתיקונן, צריך שאדם נוסף יאמר עימם את הקדיש, כדי להשלים את מניין הקדישים. אבל בקדיש רשות, שאינו מי"ב הקדישים, יכול הקטן לאומרו לבדו (שם יט).
גם למנהג הפוסקים שצריך לומר שבעה קדישים בכל יום, כאשר יש אבלים הוסיפו עבורם עוד ארבעה קדישים: א) קדיש 'יהא שלמא' אחר פסוקים שאחר שחרית, ב) קדיש דרבנן אחר פיטום הקטורת שאחר שחרית, ג) קדיש 'יהא שלמא' אחר פסוקים שאחר מנחה, ד) קדיש 'יהא שלמא' אחר פסוקים שאחר ערבית. בנוסף, אם היו עשרה בסיום הקרבנות לפני שחרית, אומרים האבלים קדיש דרבנן.
[10]. כשם שאין להרבות בברכות שאינן צריכות, כך אין להרבות בקדישים שאין צריכים לומר (כנה"ג או"ח נה, הגה"ט ג; דבר שמואל קפג; מעשה רב נג; שיורי ברכה או"ח קלב קונ"א ב; ח"א ל, ז; שתילי זיתים נה, ו; מ"ב א). אמנם לאשל אברהם (בוטשאטש קלב, ב), כיוון שאין בקדיש שם שמיים אפשר להרבות בקדישים, שדין קדיש כדין י"ג מידות, שאומרים אותו בסליחות פעמים רבות בלא הפסק גדול. ע"כ. אבל למעשה דעת רוב ככל הפוסקים שאין להרבות בקדישים.
לפי זה, יש אומרים שכאשר אין אבלים שצריכים לומר קדיש, אין מוסיפים על שבעת הקדישים שצריך לומר בכל יום. שכן כל מה שאומרים שם קדישים הוא לשם עילוי נשמה, וכשאין בכך צורך, אין להוסיף על שבעת הקדישים. ויש לצרף לכך את סברת 'טרחא דציבורא' (לעיל כב, ב, 2). וכן נוהגים במקומות רבים (בעיקר יוצאי אשכנז).
אולם למנהג המקובלים על פי האר"י, כשאין שם אבלים צריך אדם אחר לאומרם, שהם מכלל י"ב הקדישים שצריך לשמוע בכל יום. גם לנוהגים על פי ההלכה, יש אומרים שהואיל וכבר נהגו האבלים לאומרם, אין זה נחשב הוספת קדישים, ולכן כשאין שם אבלים – החזן או אדם אחר יאמרם. אמנם מי שהוריו מקפידים שלא יאמר קדיש שבדרך כלל האבלים אומרים מחשש לעין הרע, לא יאמרם (מהרי"ל סד; אגור שלד; רמ"א קלב, ב).
כיום, רוב ככל יוצאי אשכנז נוהגים להקפיד שאדם שהוריו חיים לא יאמר קדישים אלו (עי' לבוש קלג, א; פס"ת קלב, יז). וכן נוהגים רבים מיוצאי מרוקו ועוד קהילות. ואזי למנהגם, אפשר לומר קדישים אלו רק כשיש שם מי שאחד מהוריו נפטר, ולכן הם נקראים 'קדיש יתום'. ויש מיוצאי ספרד שאין חוששים לכך. (כתב באשל אברהם קלב, ב, שראוי לסמוך 'ברכו' לקדיש, כשם שנוהגים ב'ברכו' שלפני ברכות ק"ש בשחרית. ולכן נתפשט המנהג (בנוסח ספרד) לומר לפני ערבית כמה פסוקים, ואחריהם קדיש. וכן בסוף התפילה ראוי לומר קדיש לפני ה'ברכו').