אמרו חכמים: “לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה” (ברכות ו, ב). וצריך להזהיר על מנחה במיוחד, הואיל ותפילת שחרית זמנה קבוע וברור – מיד אחר שיקום משנתו בבוקר, ותפילת ערבית אחר שיחזור לביתו. אבל בשעת המנחה פעמים רבות שאדם טרוד בעסקיו, ועליו להתגבר על טרדותיו ולייחד זמן לתפילת המנחה.
אכן עניינה של תפילת המנחה לקדש את עבודת יומו של האדם, אל מול כל המכשולים והקשיים, המשטינים והמקטרגים. ולכן דווקא על ידי תפילת המנחה נענה אליהו במלחמתו בעובדי הבעל.
בתפילת מנחה אדם מקדש את חיי המעשה שלו, ולכן יש ממנה קידוש השם מיוחד. ואולי לכן נקראת תפילה זו ‘מנחה’, לשון נדבה ומתנה. כי בתפילת שחרית כבר קיימנו את חובתנו להודות לה’ על כל הטוב שנתן לנו, ובתפילת מנחה אנו מוסיפים ומתפללים. תפילת שחרית היא על מה שה’ נתן לנו ברוב חסדיו, ותפילת מנחה עולה מתוך חיי המעשה שלנו.
