רוב הגאונים והראשונים סוברים, שאין צריך לומר קרבנות לפני תפילת מנחה. וכן הרמב”ם (הל’ תפילה ט, ח), ושולחן ערוך, לא הזכירו שאומרים קרבנות במנחה. ויש מהראשונים שכתבו לומר את פרשת התמיד והקטורת לפני מנחה, שכשם שראוי לאומרם לפני שחרית, כך ראוי לאומרם לפני מנחה (רמ”א רלד, א; קלב, ב). והנוהגים על פי האר”י מקפידים יותר לומר קרבנות לפני תפילת מנחה (כה”ח רלב, ו; פס”ת רלד, א).
הכל נוהגים לומר מזמור ‘תהלה לדוד’ (אשרי) לפני התפילה, וזאת מפני שראוי לסדר שבחו של מקום לפני תפילת עמידה. והרי הוא כעין ‘פסוקי דזמרה’ שלפני תפילת מנחה (עיין לעיל יד, א-ב). אמנם אין חיוב גמור לאומרו לפני מנחה, ולכן כשזמן מנחה עומד לעבור, ידלג על ‘תהלה לדוד’ ויתחיל מיד בעמידה (מ”ב רלד, ו). וכן כאשר הציבור עומד להתחיל עמידה, ידלג על ‘תהלה לדוד’ כדי שיתחיל להתפלל יחד עמהם במניין (מ”ב קח, יד; אול”צ ח”ב טו, ג).
אחר ‘תהלה לדוד’ אומר החזן חצי קדיש, ואחריו מתחילים להתפלל עמידה בלחש, ואח”כ החזן אומר את חזרת הש”ץ. ואין הכהנים נושאים את כפיהם בחזרת הש”ץ, מחשש שמא ישתו יין בסעודה שלפני כן ויבואו לישא את כפיהם באיסור. אבל בתענית ציבור אין חשש כזה, ולכן נושאים כפיים (ובתנאי שמתפללים אחר פלג המנחה, כמבואר לעיל כ, ה).
אחר התפילה אומרים תחנונים. למנהג ספרד וחסידים אומרים: וידוי, י”ג מידות רחמים ונפילת אפיים. ולמנהג אשכנז ותימן (בלאדי), אומרים רק נפילת אפיים. אחרי התחנונים החזן אומר קדיש תתקבל. ובימים שאין אומרים בהם תחנון (כמבואר כא, ז-ח), החזן אומר קדיש תתקבל אחר חזרת הש”ץ.
ספרדים אומרים ‘למנצח בנגינות’ (תהלים סז) ואחריו קדיש יתום, ומסיימים את התפילה ב’עלינו לשבח’. והאשכנזים אינם אומרים ‘למנצח’, ואומרים קדיש יתום אחר ‘עלינו לשבח’.
