כפי שלמדנו ההבדל בין לחם למצה, שהבצק של הלחם עבר תהליך החמצה, הנובע מתסיסה של מרכיבים בקמח שבאו במגע עם מים. כדי להשביח את תהליך ההחמצה רגילים האופים לערב בבצק שאור (שמרים), הגורם לבצק להחמיץ היטב ובמהירות. אבל גם בלא שמרים, אם ישהו את הבצק בלא לישה – הבצק יחמיץ ויתפח. ולכן בעת הכנת המצות צריך להזדרז ולהזהר שלא יתחיל להיווצר בבצק תהליך חימוץ.
כל זמן שהבצק נמצא בתנועת לישה, אינו מחמיץ. ואפילו אם לישה זו תמשך יום שלם, הבצק לא יחמיץ, מפני שפעולת הלישה מונעת את תהליך ההחמצה. אבל אם הבצק ישהה 18 דקות בלא תנועה, יתחיל בו תהליך החמצה, וכל איסורי חמץ יחולו עליו.
וכל זה במקום רגיל, אבל במקום חם, תהליך ההחמצה מואץ, וגם בשהייה של פחות מ-18 דקות הבצק יחמיץ.
אם ראו בבצק סדקים – סימן שהחמיץ. ואפילו אם לא עברו על הבצק 18 דקות בלא לישה, כיוון שנוצרו בו סדקים ודאי החמיץ, וכפי הנראה המקום היה חם ולכן בפחות זמן החמיץ, או שהלישה לא היתה טובה וחלקים מסוימים בבצק הוזנחו ללא לישה, ובהם התפתח חימוץ. ואפילו אם הסדקים מועטים ונראו רק בחלק מן הבצק – כל הבצק חמץ. ואם לא נראו בו סדקים ורק נשתנה מראהו של הבצק עד שהכסיף, הרי הוא 'חמץ נוקשה' שאיסורו מדברי חכמים (שו"ע תנט, ב).[3]
בלא שום סימן, אם שהה הבצק בלא לישה במשך זמן מהלך מיל, נעשה חמץ, כמבואר מהמשנה והגמ' פסחים מו, א. ובשו"ע תנט, ב, מבאר שהוא 18 דקות. אמנם דעת רמב"ם וברטנורא שמהלך מיל 24 דקות. וכתב בבאו"ה שבהפסד מרובה אפשר לסמוך עליהם. אלא שבסתם, משום חומרת חמץ, נוקטים הפוסקים שיעור 18 דקות בלא להזכיר את הדעה השנייה. ואמנם דעת רש"י והמאירי, שרק אם התעורר ספק אם התחיל בבצק חימוץ, צריך לבדוק את הזמן, ואם עבר עליו שיעור מהלך מיל – נחשב חמץ. אבל כשלא התעורר ספק, גם אם שהה שיעור מיל אינו נחשב חמץ. אבל דעת רוב הראשונים, שבכל מקרה אם עבר על הבצק שיעור מהלך מיל – נחשב חמץ, וכ"כ רמב"ם הל' חמץ ומצה ה, יג, ושו"ע תנט, ב. והפמ"ג בהקדמה לסימן תסז כתב שהוא חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. והרשב"ץ כתב שיש לחוש שהחמיץ.
במקום חם – הבצק מחמיץ בפחות ממהלך מיל, כמו שכתב האגודה בשם הגאונים, וכ"כ רא"ם, הגה"מ ומרדכי, והוסכם להלכה. והרא"ש כתב שגם אם הבצק התחמם בידיים, ממהר חימוצו. והובא בשו"ע ורמ"א תנט, ב. (ועי' בבירור הלכה פסחים מו, א, בעניין בצק החרש). ונחלקו אם השהיות מצטרפות, והכריע בתה"ד שלישה גמורה מבטלת את השהייה הקודמת, אבל ניקור אינו מבטל, והובא במ"ב תנט, טז.
בפסחים מח, ב: "כל זמן שעוסקות בבצק אינו מחמיץ", ובארו הראשונים, רובם ככולם, וכן פסקו רמב"ם ה, יג, טור ושו"ע תנט, ב, שאפילו עוסק כל היום בלישה אינו מחמיץ. והירושלמי נראה שחולק על הבבלי, וסובר שאם הלישה נמשכה מהלך ארבעה מיל נחשב הבצק לחמץ, וכתב הב"ח עפ"י ריא"ז שלכתחילה יש לחוש לשיטה זו. ויש דעה מחמירה (ריטב"א), שכוונת חכמים שכל זמן שלשים בקצב המקובל, שבו מסיימים את הלישה תוך פחות משיעור מהלך מיל – אינו מחמיץ; אבל אם הלישה נמשכה יותר – נחשב הבצק חמץ. ואף שהפוסקים רובם ככולם חולקים על דעה זו, לכתחילה מחמירים לסיים את כל תהליך הלישה בפחות מ-18 דקות, כמבואר בערוה"ש תנט, ז.
