חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – חמץ שנפסל ממאכל כלב

חמץ שהיה ראוי בתחילה למאכל אדם ואח"כ התעפש או התקלקל עד שאינו ראוי למאכל אדם, דינו כחמץ גמור, מפני שעדיין אפשר לחמץ על ידו עיסות אחרות. ובכך דין חמץ שונה מדין שאר המאכלים האסורים, שמשעה שהם נפסלים ממאכל אדם – פג מהם האיסור, ואילו בחמץ האיסור נשאר גם לאחר שנפסל ממאכל אדם, הואיל ועדיין הוא יכול לשמש כ'שאור' שתפקידו להחמיץ את העיסה. ורק אם החמץ התקלקל כל כך עד שנפסל ממאכל כלב, כבר אינו נחשב כלל לאוכל, ואין עליו יותר דין חמץ, ומותר להשהותו בפסח וליהנות ממנו (שו"ע תמב, ב; מ"ב י). אמנם מדברי חכמים אסור לאוכלו בפני עצמו, מפני שבכך שהוא אוכלו הוא מחשיבו כאוכל (מ"ב תמב, מג). וכן הדין בשאר איסורי אכילה, שאף שנפסלו ממאכל אדם, אסור מדברי חכמים לאוכלם.

מבחן אכילת הכלב הוא רק כאשר החמץ או השאור התקלקלו עד שאינם ראויים אפילו לכלב. אבל אם השאור לא התקלקל אלא החמיץ מאוד עד שאינו ראוי לכלב, כיוון שהוא שאור טוב (כדרך השמרים), כל דיני חמץ חלים עליו וחייבים לבערו מהתורה (באו"ה תמב, ט).

דין זה שחמץ שנפסל ממאכל כלב נפטר מביעור חמץ, הוא דווקא כאשר החמץ נפסל לפני שהגיע זמן איסור חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ הוא היה ראוי למאכל כלב, אף אם אח"כ נפסל ממאכל כלב – חובה לבערו, שכיוון שחלה עליו מצוות ביעור חמץ אין נפטרים ממנה עד שמאבדים אותו לגמרי (מ"ב תמב, ט; להלן ה, 5).[5]

חשוב לציין, שכל הדינים הללו הם בתנאי שבתחילה החמץ היה ראוי לאכילת אדם או להכנת מאכל אדם כ'שאור', אבל אם מתחילתו לא היה ראוי למאכל אדם כלל, אף שהיה ראוי למאכל כלב – לא חל עליו איסור חמץ. אמנם מאכלים שמכינים לכלבים וחתולים, החמץ שבהם ראוי מתחילתו למאכל אדם, ולכן חובה לבערם. דבר שמתחילה לא נועד לאכילה אבל בפועל היה ראוי לאכילת אדם בשעת הדחק, הרי הוא 'חמץ נוקשה' כפי שהתבאר בהלכה הקודמת.


[5]. אם גוי הכין חמץ בפסח ואח"כ פסלו ממאכל כלב, כתב במ"ב תמב, מד, עפ"י חק יעקב בשם תה"ד שאסור לישראל ליהנות ממנו, כי היה חמץ בזמן האיסור. ועי' באג"מ או"ח ג, סב, שהיקל. וביחו"ד ב, ס, בסוף ההערה סיכם את הדעות בזה. לגבי שאר איסורים שמשעה שנפסלו ממאכל אדם פג איסורם, עי' ערוה"ש יו"ד קג, א-ה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן