חמץ שאסרה התורה הוא חמץ גמור, היינו כאשר תהליך החימוץ הסתיים והמאכל נעשה ראוי לאכילה. אבל אם התחילה בו פעולת חימוץ ולא נסתיימה, והוא נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הרי זה 'חמץ נוקשה'. לדעת רוב הפוסקים אין בו איסור מהתורה, וחכמים אסרוהו כדי שלא יטעו ויבואו לאכול או להשהות חמץ ממש.
למשל, הדבק שהסופרים היו מכינים מקמח ומים כדי לדבק בו ניירותיהם, כיוון שלא נגמר חימוצו והוא אינו ראוי לאכילה אלא בשעת הדחק, הרי הוא 'חמץ נוקשה', ומדברי חכמים אסור לאוכלו ולהשהותו בפסח (מ"ב תמב, ב). ואם נשתנתה צורתו, כגון שהדביקו בדבק הזה ניירות, מותר להשהותו. ויש מחמירים וסוברים שאם הדבק מבצבץ מבין הניירות, נחשב שצורתו עומדת ואסור להשהותו בפסח (שו"ע רמ"א תמב, ג).
וכן עיסה שהחל בה חימוץ עד שהכסיפו פניה, אבל לא נסדקו פניה כפי שנסדקים בחימוץ גמור, הרי הוא 'חמץ נוקשה', ומדברי חכמים אסור לאוכלה ולהשהותה בפסח (שו"ע תנט, ב).[4]