נחלקו גדולי הראשונים בשאלה יסודית, האם חמץ שהתבטל לפני הפסח בשישים, חוזר ומתעורר משנכנס הפסח, וכיוון שבפסח אפילו באלף אינו בטל, אוסר את כל תערובתו; או כיוון שכבר התבטל לפני הפסח בשישים, שוב אינו חוזר וניעור. למשל, אם נפל לפני פסח פירור של חמץ לתוך תבשיל גדול של בשר, ברור שלפני הפסח הפירור בטל, ואפילו אחר חצות יום י”ד בניסן מותר לאכול מן התבשיל הזה. השאלה האם גם לאחר שייכנס הפסח יהיה מותר לאכול מן התבשיל.
יש אומרים, שמה שכבר התבטל לפני פסח בשישים נחשב כבטל מהעולם, ושוב אינו חוזר וניעור בפסח, וכל התערובת כשרה לאכילה (רא”ש, סמ”ג, טור ועוד). ויש אומרים, שהביטול שלפני הפסח אינו מועיל, ומיד כשיכנס הפסח הרי החמץ חוזר וניעור ואוסר את כל תערובתו (רמב”ם, רשב”א).
שאלה זו חשובה לדין המצות. שכן לפעמים נופלות טיפות מים על חיטים אחדות מתוך ערמת החיטים והן מחמיצות, וקשה מאוד למוצאן ולהוציאן מתוך הערמה, אלא שברור שהחיטים הכשרות שלא החמיצו מרובות פי שישים מאלו שהחמיצו. לפי הדעה שהחמץ ‘חוזר וניעור’, אם יטחנו את כל החיטים ביחד ויאפו מהקמח שלהן מצות, אסור יהיה לאוכלן בפסח, משום שמעט החמץ שבהן חוזר וניעור ואוסר את כל המצות. ולכן יש להקפיד שלא תהיה אפילו חיטה אחת שהחמיצה בתוך החיטים שמכינים מהן קמח למצות. אולם לפי הדעה שהחמץ שהתבטל לפני הפסח ‘אינו חוזר וניעור’, המצות כשרות לפסח, ואין צורך לברר את החיטים אחת אחת כדי להוציא מתוכן חיטים שהחמיצו, מפני שהן כבר בטלו בשישים לפני הפסח.
