בספירת העומר אנו מושכים קו שהולך ועולה מפסח לחג השבועות. חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל על ידי בחירתו של ה' בישראל למרות היותנו שקועים במ"ט שערי טומאה. וחג השבועות מבטא את הצד הרוחני של ישראל, שאז הגענו לפסגה הרוחנית של קבלת התורה. בחג הפסח התחלנו את תהליך השחרור שלנו מעול מצרים, ובחג השבועות השלמנו את השחרור שלנו מעול היצרים והתפיסות האנושיות, וזכינו לתורה מן השמים, שכל העוסק בה נעשה בן חורין באמת (אבות ו, ב).
מסלול נוסף: בחג הפסח מתגלה האמונה הפשוטה, הטבעית, שגנוזה בנשמתו של כל יהודי, ונשמרה בישראל גם בשנות השעבוד במצרים. ובחג השבועות מתעלים אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. לאמונה הטבעית יש כח רב והיא הבסיס לחיים, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם, ולשם כך נתן לנו ה' את התורה, שעל ידי מצוותיה והדרכתה אנחנו יכולים לקשר אל האמונה את כל מרכיבי חיינו, המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים.
נמצא אפוא שבספירת העומר אנו הולכים ומתעלים בשתי בחינות: מהמדרגה הלאומית למדרגה הרוחנית, ומהאמונה הטבעית לאמונה המפותחת על ידי התורה והמצוות.
אין אפשרות להגיע לחג השבועות בלי חג הפסח. מתוך ההכרה בסגולת ישראל אפשר להתעלות אל התורה. מתוך הבחירה בישראל שנתגלתה ביציאת מצרים אנו יכולים לקבל את התורה, וכפי שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "ונתן לנו את תורתו". וכן אין אפשרות לקלוט את האמונה המורכבת והמפותחת שנקלטת בשכל – בלא לגלות תחילה את האמונה הפשוטה והטבעית. וזה עניינה הגדול של ספירת העומר, שהיא החיבור והסולם שבין חג הפסח לחג השבועות.[1]
