לאור זאת נלמד את דין אשת יפת תואר שבתורה: לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבת עריות ולחשוב רק על הצלת ישראל והניצחון במלחמה (רמב”ם הלכות מלכים ומלחמות ז, טז). ואף זה מכלל המצווה הכללית לשמור על קדושת המחנה, שנאמר (דברים כג, י-טו): “כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע… כִּי ה’ אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ”.
וכן לאחר הניצחון, בעת שהיו לוקחים את הנשים בשבי כמנהג המקובל בימי קדם, לכתחילה צריך היה החייל לגדור את עצמו מכל מחשבה זרה. ואם למרות זאת חשק באחת השבויות, התירה לו התורה לבוא אליה פעם אחת בתנאי שיעשה זאת מתוך התחייבות לשאתה אח”כ לאשה אם תרצה. ויש מהחכמים שסוברים שאסור היה לו לבוא אליה אפילו פעם אחת, אלא רק לקחתה עמו, ורק אם תסכים להתגייר יהיה מותר לו לשאתה לאשה (דעת ר’ יוחנן ושמואל), ומסתבר שזו היתה ההדרכה לכתחילה. אולם במצב של דיעבד, נפסק להלכה שמותר לחייל לבוא אליה פעם אחת בתנאים האמורים (רמב”ם שם ח, ב, כסף משנה).
וכך הם פרטי הדין: ההיתר לבוא אל האשה הוא רק בסערת הקרב בעת לקיחתה ממקומה אל השבי, אבל לאחר שכבר נלקחה בשבי, אסור לאף חייל לגעת בשום שבויה. ואף היתר זה הוא בתנאי שהחייל יתחייב לשאתה אח”כ לאשה, שנאמר (דברים כא, יא): “וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה”. לכן מותר לחייל לקחת רק אשה אחת ולא יותר. כמו כן אסור לו לקחת אשה לאחיו או למישהו אחר, אלא רק למי שחשק באשה אחת מסוימת מותר לקחתה לעצמו (רמב”ם שם ח, ג). לאחר שיבוא אליה פעם אחת, אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה תסכים להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ולהינשא לו – יגיירנה מיד (אבל ימתינו שלושה חודשים עד שישאנה, כדי שאם תתעבר יוכלו לדעת אם התעברה בהיותה גויה או גיורת, רמב”ם שם ח, ב; ה; ו).
אם עדיין לא התרצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח לה שלושים יום לבכות ולהתאבל בביתו על אביה ועל אימה ועל דתה שהיא צריכה לעזוב, ובאותו זמן תגלח את ראשה ותגדל את ציפורניה. והוסיף הרמב”ם (מו”נ ג, מא) שאף מניח לה לעבוד בפרהסיה את העבודה הזרה שהיתה רגילה לעבוד בלא לדבר איתה בענייני אמונה בכל אותו חודש.
לאחר אותו חודש, אם האיש כבר לא ירצה לשאתה לאשה, ידרוש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה, ואסור לו לשעבדה לו לשפחה או למוכרה לאחרים, שנאמר (דברים כא, יד): “וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ”. כלומר, אם התברר שהוא אינו רוצה בה, נמצא שבכך שבא עליה בראשונה עינה אותה, וכדי לפצותה עליו לשחררה לחופשי.
אם לאחר החודש רצה בה ואף היא הסכימה להתגייר ולהינשא לו, מגיירה ונושאה לאשה. ואם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. ואם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, ידרוש ממנה שתקבל על עצמה שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה. והיא תקבל מעמד של ‘גר תושב’ שמותר לה לגור בארץ ומצווה לגמול עמה חסד, אבל אסור לאיש מישראל לשאת אותה ללא גיור גמור (רמב”ם שם ח, ז).
