לפני כמאה שנה, בימי העלייה השנייה (תרס”ד-תרע”ד; 1904-1914), כאשר הישוב היהודי החל להתבסס בארץ והתפתחותו היתה תלויה במידה רבה במציאת מקום עבודה ליהודים שיוכלו לעלות לארץ, החלו גופים שונים ובראשם תנועות הפועלים להילחם למען ‘עבודה עברית’, הן כדי לאפשר קליטת פועלים יהודים והן כדי למנוע את המשך ההגירה הערבית לארץ ישראל. המאבק התעצם כאשר בעקבות המדיניות שנקבעה ב’ספר הלבן’, השלטון הבריטי העניק אשרות עליה ליהודים בהתאם ליכולת קליטתם הכלכלית.
אולם התעוררה בעיה, הערבים הסכימו לעבוד בשכר נמוך בהרבה, והשאלה היתה האם ניתן לחייב את האיכרים ובעלי העסקים להעסיק פועלים יהודים בשכר גבוה יותר. דרישתן של תנועות הפועלים הציוניים היתה שבכל מצב ובכל מחיר יעסיקו פועלים יהודים. כדי לקדם את עמדתן, ארגנו הפגנות, לעיתים אלימות, כנגד מעסיקים שהעסיקו פועלים ערבים. בפועל המלחמה נגד עבודה ערבית נכשלה, ומה שהועיל למעט את מספר הפועלים הערבים היה המאורעות שבהם ערבים רצחו יהודים, וכן החרמות שהערבים עצמם הטילו על הישוב היהודי. אמנם המאבק האידיאולוגי בעד עבודה עברית חיזק את העמדה המוסרית המעדיפה העסקת פועלים יהודים.
באותו הזמן נדרשו גם הרבנים לשאלה, ובשם מרן הרב קוק מסרו שבהזדמנות מסוימת אמר שניתן לחייב מעסיק יהודי לשלם עד שליש יותר עבור פועל יהודי. לימים כתב תלמידו הרב ישראלי (חוות בנימין א, כב), שעד תוספת של שישית אפשר לחייב מעסיק לשכור פועל יהודי.
ולדעת הרב בן ציון מאיר עוזיאל, שהיה הרב הראשי והראשון לציון בעת הקמת המדינה, ניתן לחייב את המעסיקים לשכור פועל יהודי במחיר שבו יהודי יכול לחיות חיים סבירים כפי המקובל בחברה היהודית, גם אם משכורת זו תהיה כפליים ממשכורתו של הפועל הערבי. וזאת משום שמוטלת על בני כל העם אחריות הדדית לדאוג איש לרעהו, ובכלל זה לדאוג שיוכלו לחיות בכבוד. כלומר, שכר המינימום לא צריך להיות מושפע, לדעת הרב עוזיאל, מההיצע והביקוש שישנו בשוק לגבי עובדים אלו, או מהתחרות בעובדים הנכרים, אלא על החברה והמעסיקים מוטלת החובה להקדים פועל מבני עמם, ולשלם לו משכורת שמאפשרת רמת-חיים סבירה ביחס לאחיו בני עמו. כראיה לזה, הזכיר הרב עוזיאל את ההלכה לגבי אדון של עבד עברי, שחייב לספק לעבדו רמת-חיים מקבילה לרמתו של האדון. וכפי שדרשו חז”ל במסכת קידושין (קדושין כ, א): “כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ, עמך במאכל ועמך במשתה”. מזה למד, שגם מעסיק צריך לדאוג שלפועל שלו תהיה משכורת שהוא יוכל להתקיים ממנה בכבוד, יחסית למקובל במדינה (משפטי עוזיאל ד, מד).
להלכה נראה, שחובתה של המדינה היהודית, לדאוג שלכל היהודים תהיה פרנסה בכבוד, אולם לא ניתן להטיל חובה זו על המעסיק היחידי, שצריך להתחרות בשוק מול מתחריו שמעסיקים פועלים זולים בהרבה. אלא שגם על היחיד מוטלת מצווה לחפש דרכים כיצד להעסיק את אחיו תוך קידומו של העסק ליותר יעילות ורווחיות.
