כפי שלמדנו, חבישת הכיפה באופן קבוע החלה כמנהג חסידות, שבמשך השנים הפכה למנהג מחייב. אולם החיוב לכסות את הראש בעת שנכנסים לבית הכנסת או כשמזכירים שם שמיים ופסוקים הרבה יותר חזק, שכן יש סוברים שהוא חובה מדברי חכמים. המקור הראשון לכך נזכר במסכת סופרים (יד, טו), שם מוזכרת דעה שאסור להזכיר שם שמיים ללא כיסוי ראש, ורבנו ירוחם, פסק כך להלכה. וכן בשעה שנכנסים לבית הכנסת, כתבו ראשונים (כלבו בשם רבנו פרץ) שחובה לכסות את הראש, ושיש למחות ביד מי שנכנס לבית הכנסת בראש מגולה. וכך נפסק ב’שולחן-ערוך’ (או”ח צא, ג).
לפיכך, אדם שכיפתו נפלה ועפה, יכול בדיעבד לכסות את ראשו בידו וללכת, ואין הוא נחשב כמי שהלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש; אבל אם הוא רוצה להתפלל או לומר פסוקים או להיכנס לבית הכנסת, מאחר שישנו חיוב לכסות את הראש, לא יועיל שיכסה את ראשו בידו, שאין הגוף מכסה את עצמו, ורק אם חבירו יניח את ידו על ראשו ייחשב הדבר לכיסוי (שו”ע או”ח צא, ד, מ”ב י; מ”ב ב, יא-יב). כמו כן לגבי גודל הכיפה, כפי שנלמד בהלכה הבאה, יש סוברים שבעת שמברכים צריך כיפה שמכסה את רוב הראש, ואילו בשאר היום אפשר להסתפק בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש.[2]
במקום שבו אנטישמים עלולים לפגוע במי שהולך עם כיפה, מוטב לכסות את הראש בכובע.
