אחר שעסקנו בסכנת הדרכים יש מקום ללמוד על התפילה שתקנו חכמים להולכי דרכים – תפילת הדרך. בעבר סכנת הדרכים נבעה משודדים, חיות רעות, או פגעי טבע. כיום, עיקר הסכנה מתאונות דרכים. ומכל מקום אותה התפילה שתקנו חכמים מתאימה לכל סוגי הסכנות שבדרכים.
ויש להקדים כי המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. אבל כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. ואם יפגע, עד שיילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר. ולכן תקנו חכמים את תפילת הדרך.
כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך עד כמה שיותר לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.
מאחר שכבר אנו עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, מוסיפים לבקש מה’ שגם יצליח את דרכינו (ברכות כט, ב; ל, א). וכך הוא נוסח התפילה: “יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה’ שומע תפילה”. ויש הבדלים מסוימים בין מספר נוסחים בתפילת הדרך, וכולם טובים.
