כדי להבין יותר את קדושת המצווה, צריך להקדים ולבאר שרצה הקב”ה לזכות את בני האדם, לפיכך ברא את העולם כשהוא חסר, כדי שיוכלו בני האדם לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ועל ידי כך יזכו להיות שותפים עם הקב”ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלימה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם ה’ אחד ברא את כל הברואים, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. ומזה נובעים כל הקטטות, המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות. ועל כן העולם הזה נקרא ‘עלמא דפירודא’ – עולם הפירוד. ולכן הוא גם נקרא ‘עלמא דשיקרא’ – עולם השקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לפיכך, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה’ אחד.
זאת גם הסיבה לחשיבותה הגדולה של מצוות יישוב הארץ, שהיא מחברת שמיים וארץ, כי הפירוד היסודי ביותר הוא הפירוד בין השמיים והארץ, שמתבטא בפירוד בין הרוח והחומר, בין החזון למציאות, בין הבורא והבריאה. על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה’ הוא האלוהים בשמיים ובארץ, וכל העניינים הארציים מקושרים לקדושה. לכן אמרו חכמים (כתובות קי, ב): “כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה… וכאילו עובד עבודה זרה” (עי’ להלן ג, טו).
ערך האחדות הוא גם היסוד לחשיבותה היתירה של מצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא “כלל גדול בתורה” (ספרא שם).
עתה אפשר להבין את גודל מעלת מצוות הייחוד שבין איש לאשתו, שעל ידה מקיימים את מצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” באופן השלם, והיא מבטאת את האחדות הגדולה ביותר, שהיא מאחדת לגמרי שני אנשים נפרדים ושונים. אחדות זו היא כפולה ומכופלת, אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לטוב והגוף נמשך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. במצווה זו הנשמה והגוף מתלכדים יחד, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. על ידי מצווה זו, הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגשמי הגדול ביותר. הערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר (עיין זוהר ח”א מט, א; ח”ג פא, א-ב; ברא”ר ט, ז; להלן ג, יג; מהר”ל גבורות ה’ פרק מג).
