חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – הפסקת היריון

א – מעמד הביניים של העובר

אסור להמית עובר או לגרום למיתתו. ולא זו בלבד אלא שאף מחללים שבת כדי להצילו, ואפילו אם עוד לא מלאו לו ארבעים יום. וזאת מפני שהוא עתיד להיות אדם חי, וכפי שאמרו חכמים (יומא פה, ב): "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (בה"ג, רמב"ן, פניני הלכה שבת כז, ג).

עם זאת, כל זמן שהעובר במעי אימו, אין עליו דין של אדם חי. ולכן אף שההורג אדם חייב מיתה, ההורג עובר אינו חייב מיתה. וכיוון שהעובר עוד לא נחשב חי, אינו יורש כמי שכבר נולד, ואינו נטמא למת. ורק מרגע לידתו הוא נחשב לאדם לכל דבר (נדה מד, א-ב).

הרי שיש לעובר מעמד ביניים, של מי שעומד להיות אדם אבל עדיין אינו נחשב אדם.

כאשר ישנה התנגשות בין חיי העובר לחייה של האם, חיי האם קודמים. וכן מבואר במשנה (אוהלות ז, ו): "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמין לחייו". ואף שרגעים ספורים נותרו ללידתו, מותר להורגו כדי להציל את חייה של אמו. אבל מרגע שנולד, כלומר מרגע שיצא ראשו או רוב גופו, הרי הוא נחשב לאדם חי. ואפילו אם אמו ניצבת בפני סכנת נפשות ודאית, אסור להורגו כדי להצילה. משום "שאין דוחים נפש מפני נפש" – אין הורגים אדם כדי להציל את חברו.[1]


[1]. שאלו חכמים בסנהדרין עב, ב, מדוע לא נחשיב את התינוק הנולד, גם לאחר שיצא ראשו, כרודף לאמו, ונתיר לחותכו כדי להציל את אמו. והשיבו: "שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה". כלומר התינוק אינו אשם בלחצי הלידה שהוא יוצר, מפני שכך הוא טבע העולם שברא ה', ולכן אין דינו כרודף.

והרמב"ם כתב (הל' רוצח ושמירת הנפש א, ט): "הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו – אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה הוא טבעו של עולם". יש שרצו ללמוד מכך שביאר את ההיתר להרוג את העובר "מפני שהוא כרודף אחריה להורגה", שאיסור הריגת עובר נחשב כרצח, ולכן רק מפני שהוא נחשב רודף מותר להורגו כדי להציל את אמו (אג"מ חו"מ ב, סט). אמנם מהגמרא אין ללמוד זאת, כי הגמרא הזכירה 'רודף' רק כדי לטעון שיהיה מותר להורגו גם לאחר שהתחיל להיוולד, משמע שלפני שנולד אין ספק שמותר להורגו כי עדיין אינו נפש.

גם בדברי הרמב"ם יש שפירשו, שכל עוד העובר ברחם אמו, ברור שהורגים אותו כדי להציל את אמו, אלא שכאשר התחילה הלידה, יש מקום לטעון שהוא קרוב להיחשב חי, ולכן היה צריך הרמב"ם לנמק את ההיתר להורגו מפני שהוא רודף (אחיעזר ג, עב). ועוד נזכרו הסברים שונים, ומהם: שהואיל והוא נחשב רודף אפשר להמיתו גם במיתה מנוולת כחיתוך איבריו (שו"ת גאוני בתראי מ"ה). או שסברת רודף הובאה כדי להסביר שדין זה גם לבני נח, אף שבני נח חייבים מיתה על הריגת עובר (עיין ברע"א על משניות אוהלות ז, ו). ויש שפירש שנקט בלשון 'כרודף' דרך מליצה, כדי להטעים את ההלכה, אבל אין ללמוד מכאן שהמתת עובר נחשבת כרצח (שרידי אש חו"מ קסב, יב). כעין זה כתב ביד פשוטה, שאין דינו ממש כרודף, שכן את הרודף צריך להזהיר ואילו כאן אין מזהירים את העובר, אלא אמר שהוא כרודף ללמד שמצילים את האם בכל דרך אפשרית. ויש עוד פירושים שונים שמכולם עולה, שגם לרמב"ם אין העובר נחשב נפש. וראו בציץ אליעזר ח"ט, נא, ג, פרק א, שהרחיב בזה.

ב – איסור הפלה בישראל ובבני נח

אף שלעניין איסור הפלה דין בני נח ובני ישראל שווה, ישנו הבדל בחומרת העונש. יהודי שהמית עובר, אינו נענש על כך בבית הדין, ואילו גוי שהמית עובר, חייב מיתה.

כידוע, בני נח נצטוו בשבע מצוות כלליות, והעובר על אחת מהן חייב מיתה. אחת משבע המצוות היא שפיכות דמים, כפי שנאמר לנח לאחר שיצא מהתיבה (בראשית ט, ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". דרש רבי ישמעאל, שגם ההורג עובר חייב מיתה, שנאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" – איזהו אדם שבאדם – זה עובר (סנהדרין נז, ב; רמב"ם מלכים ט, ד).[2]

לעומת זאת, בן ישראל שהרג עובר אינו חייב מיתה, מפני שבעת שביארה התורה שעונש הרוצח הוא מיתה, לא רמזה שגם המתת עובר בכלל זה. אמנם ברור שגם לבן ישראל אסור להמית עובר, שכן יש לנו כלל (סנהדרין נט, א), שכל הדברים האסורים לבני נח אסורים גם לישראל, מפני שהתורה באה לקדש את ישראל ולהחמיר עליהם במצוות, ולכן לא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל. ואם למדנו שלבני נח אסור להרוג עובר, הרי שגם לישראל אסור להרוג עובר. ההבדל היחיד הוא בחומרת העונש, שבן נח נהרג על הריגת עובר ואילו ישראל אינו נהרג.

צריך לדעת, שבפועל על פי כללי ההלכה, גם בעת שהיתה סמכות לבית הדין להעניש במיתה, רק לעיתים נדירות מאוד היו מוציאים אדם להורג כפי העונש הקצוב בתורה. ואמרו חכמים (משנה מכות א, י), שבית דין שבמשך שבע שנים הוציא אדם אחד להורג נחשב 'סנהדרין חובלנית', ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם הוציא להורג אדם אחד בשבעים שנה נחשב 'סנהדרין חובלנית'. ואף שיש עשרות עברות שהעונש הקצוב עליהן בתורה הוא מיתה, לא היה בית דין מוציא להורג אדם בשבע שנים. הרי שעונשי המיתה שנאמרו בתורה, בין לישראל ובין לבני נח, נועדו בעיקר כדי להרתיע ולהצביע על חומרת החטא ועל עונשו בעולם הזה ובעולם הבא, אבל לא כדי שההוצאה להורג תהפוך לדבר מצוי.

כפי הנראה, התורה החמירה על בני נח בעניין המתת עובר יותר מאשר על ישראל, מפני שמבין הגויים ישנם שנוטים לזלזל בערך חיי אדם, עד שחלקם חשודים על שפיכות דמים, וכדי להציב בפניהם סייג חמור, גזרה התורה שגם על ממית עובר אפשר לגזור עונש מיתה. אמנם נראה שלעניין היתר הפלות במצב של חולי חמור, דין בני ישראל ובני נח שווה, ובכל מצב שמותר לישראל להפיל מותר גם לבני נח.[3]


[2]. מבין השיטין ניתן ללמוד, שהריגת עובר אינה נחשבת כרצח, ולכן אילו היה כתוב שאסור לשפוך דם האדם, לא היינו יודעים שאסור להרוג עובר, ורק מזה שהוסיפה התורה את המילה 'באדם', למדנו שגם העובר בכלל האיסור. כמו כן מבואר בתורה (שמות כא, כב) שהחובל באשה וגורם לה להפיל את עוברה, אינו נחשב כרוצח וצריך לפצות אותם בכסף, בסכום שייקבע על ידי בית-הדין. שנאמר: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ (ומתו), וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן (לאשה), עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים".

[3]. כפי שנלמד בהמשך, לדעת רבים מותר לישראלית לבצע הפלה כאשר העובר סובל מחולי גדול, וכן כאשר ישנו חשש שההיריון יגרום למחלה חמורה אצל האם. השאלה מה הדין לבני נח. יש אומרים שאסור, הואיל ולגביהם איסור ההפלה חמור יותר. אמנם נראה למעשה, שבכל מקום שמותר ליהודים להפיל גם לגויים מותר, וזאת על פי הכלל היסודי שלא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל. ורק לעניין העונש העקרוני, החמירה התורה בדין בני נח יותר, כדי להרתיע את החוטאים. כך עולה מדברי התוס' בפירוש השני (סנהדרין נט, א, 'ליכא'), שהכלל "ליכא מידעם" מחייב להלכה, וכ"כ גם בתוס' חולין (לג, א, 'אחד'). מנגד, יש מהאחרונים שכתבו שלדעת הרמב"ם, הכלל הזה אינו מחייב להלכה, ויתכן שיהיו דברים שאסורים לגוי ומותרים לישראל, כגון אכילת בשר בהמה מפרכסת (הל' מלכים ט, יג; חת"ס יו"ד יט; ערוך לנר סנהדרין נט, א).

אמנם נראה, שלכל הדעות הכלל העקרוני מוסכם, וכפי שמצינו אצל פוסקים רבים שמתחשבים בו. אלא שכאשר ישראל מחמירים בדבר מסוים, יתכן שבפרט אחד יצא קולא, כגון שישראל צריכים להקפיד בכל דיני שחיטה, ואזי גם אם הבהמה עוד מפרכסת, כיוון שנשחטה כהלכה, אין בה דין אבר מן החי. אבל לא יתכן שיהיה דבר עקרוני שבו הגויים מצווים להחמיר יותר מישראל. ולכן לא יתכן שבסוגיה חשובה ועקרונית, מבחינה מעשית ומוסרית, כמו הפלות, בשאלות רבות יתירו לישראל ויאסרו לבני נח. ועיין ברשב"א חולין לג, א, שכאשר יש טעם, אפשר שיצא בפרט מסוים קולא לישראלים, וכן עיין בשדי חמד כללי המ"ם קסו.

לפיכך, איסור הפלות חייב להיות שווה בישראלים וגויים, וכל ההבדל הוא רק בעונש העקרוני הקצוב בתורה. הבדל מעין זה קיים בכל שבע מצוות בני נח בנוגע לדיני הראיות, שבן ישראל נהרג רק בשני עדים והתראה, ואילו בן נח גם בעד אחד ובלא התראה. ואין הכוונה שעל פי התורה צריך לרדוף אחר כל בן נח שעבר על אחת משבע המצוות כדי להוציאו להורג, אלא שכאשר יש בכך צורך לתיקון העולם, מערכת המשפט רשאית להוציא את החוטא להורג על פי עד אחד ובלא התראה.

ג – האם מותר להפיל לצורך גדול

כפי שלמדנו, כאשר ההיריון מסכן את חייה של האם, מותר להמית את עוברה (אוהלות ז, ו). השאלה, מה הדין במקרה שלא נשקפת לאם סכנת חיים, אולם ההיריון עלול לגרום לה עיוורון או חרשות, או שהתברר בבדיקות שהעובר חולה ועתיד לסבול כל ימי חייו? שאלה זו התעוררה בתקופה האחרונה, כאשר בעזרת המכשירים הרפואיים, ניתנה בידינו היכולת לדעת פרטים רבים על מצבו של העובר. נחלקו בדבר גדולי הפוסקים:

לדעת המחמירים, איסור הפלה הוא ענף של איסור רציחה. ואף שלמדנו שהעובר עדיין אינו נחשב כאדם חי, כיוון שהוא נמצא בתהליך התפתחות לקראת היותו אדם חי, וכבר עתה יש בו מקצת נפש, הפוגע בו עובר על ענף של איסור רצח. וכשם שאסור להרוג חולה מסובל בייסורים, כך אסור להפיל עובר. ורק במקרה שההיריון מסכן את חייה של האם מותר להמית את העובר (הרב אונטרמן נעם ו). ויש מי שכתב, שהואיל והמתת עובר נחשבת כרצח, רק כאשר קרוב לוודאי שהעובר יגרום למיתת האם, מותר להמיתו כדי להצילה (הרב פיינשטיין אג"מ חו"מ ב, סט).

לעומת זאת, רבים סוברים שאיסור הפלה אינו ענף של רצח. יש אומרים שהוא אסור משום חבלה, וכשם שאסור לאדם לכרות איבר מגופו, כך אסור להמית עובר (מהרי"ט ח"א צז; עמוד הימיני לב). ויש אומרים שהוא אסור משום השחתה, וקל וחומר הוא, שאם על השחתת זרע לבטלה ישנו איסור חמור, קל וחומר שאסור להמית עובר שכבר התחיל להתפתח (חוות יאיר לא). עוד אמרו כיוצא בזה, שהאיסור משום מניעת חיים מישראל, שכן נצטווינו לפרות ולרבות (משפטי עוזיאל ח"ד חו"מ מו). בכל אופן, לכל הדעות הללו, כיוון שאין מדובר באיסור חמור של רצח, במקרים קשים מאוד, מותר לבצע הפלה, וכשם שמותר לאדם לכרות איבר מגופו לצורך רפואתו (ציץ אליעזר ח"ט נא, ג, ג).

למרות שמסוגיית הגמרא ודברי הראשונים והאחרונים עולה שאיסור הפלה אינו חמור כענף של רצח, פוסקים רבים הורו לחומרא, מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים. למעשה, אף שבשאלות חמורות, במצבים של ספק נוטים להחמיר, בזה נכון להקל. מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעיתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה שכזו, אפשר לסמוך על דעת המקילים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותי ראשי ישיבת 'מרכז הרב'. אלא שכל שאלה שכזו צריכה להישקל בכובד ראש על ידי תלמיד חכם שמכיר את הסוגיה תוך קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.[4]


[4]. לדעת המחמירים, איסור הפלה בבני נח הוא ענף של רצח, וכפשט הגמרא סנהדרין נז, ב: "בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב. משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין. מנהני מילי? … דכתיב: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, איזהו אדם שהוא באדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אמו…" ועל פי הכלל (שם נט, א): "ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור", היינו אין דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל, גם לישראל הדבר אסור משום רצח (הרב אונטרמן נעם ו; אג"מ חו"מ ב, סט). וכן דייקו מהרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש א, ט), כמובא לעיל בהערה 1, שרק משום שהעובר נחשב כרודף, התירו להורגו כדי להציל את אמו, משמע שלולי כן היה אסור, כי הוא נחשב כאדם חי. (וראו שם שרבים ביארו את הרמב"ם בדרך שונה, כך שאין ממנו מקור להחמיר). וכ"כ במשנה הלכות ו, רד; ט, שכח. ויש שהורו כך משום חומרת העניין, אבל לא התייחסו אל הפלה כאל רצח ממש. וכן הורו ריש"א ורשז"א (נשמת אברהם חו"מ תכה, א, 1). וכן בשבט הלוי (ז, רח; ט, רסו) דחה את דברי האג"מ שיש בהפלה איסור רצח, ואע"פ כן התיר הפלה רק במצב של ספק נפשות. ויש שצרפו שיקול נוסף, שקשה לסמוך על הרופאים, שפעמים רבות אמרו בביטחון שהעובר בעל מום, ולבסוף נולד עובר בריא. ולכך נטה ביבי"א (ח"ד אה"ע א), הואיל והוא ספק דאורייתא, וקשה לסמוך על הרופאים.

ולדעת האגרות משה מותר להפיל רק כאשר הסכנה לאם גדולה וקרוב לודאי שאם לא תפיל תמות (חו"מ ב, סט). אבל נראה שלדעת רוב המחמירים, מותר להפיל גם במקום של ספק שאינו קרוב לוודאי, וכפי שמובא בהלכה ה ובהלכה יב, בשם רשז"א וריש"א, לגבי מי שעלולה לחלות בנפשה. וכפי שהורו לגבי דילול עוברים, כמבואר להלן בהלכה יד, 12. וכן עולה ממנחת יצחק ליקוטי תשובות קלח, שהיקל כאשר ההיריון יגרום לעיוורון, מפני שאמרו חכמים שסכנת עין היא סכנת נפשות (ע"ז כח, ב).

לעומת זאת, המתירים סוברים שהעובר אינו נחשב עדיין כחי, וכפי שאמרו במשנה שעל כן אינו יורש כאדם חי ואינו נטמא, והממית אותו פטור (משנה נדה מד, א). עוד למדנו במשנה (אהלות ז, ו): "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש". הרי שכל זמן שלא נולד אינו נקרא נפש. וכן למדנו במשנה (ערכין ז, א): "האשה שיצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד". ושם בגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג, מכין אותה כנגד בית היריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול". רש"י: "שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא". ושם במשנה מבואר שאם "ישבה על המשבר – ממתינין לה עד שתלד", ומבואר בגמרא: "מאי טעמא? כיון דעקר, גופא אחרינא הוא". למדנו שגם כאשר האשה לקראת סוף הריונה, ובקלות ניתן להציל את חיי עוברה לאחר הוצאתה להורג (על ידי חיתוך רחמה), בגלל סיבה קלה, שלא לגרום ניוול לגופתה, התירו להמית את עוברה תחילה. הרי שאינו נחשב חי כלל, ואף לצורך שאינו גדול מאוד, התירו להקדים ולהורגו בידיים.

למעשה מצינו באחרונים שהקילו להפיל גם במקרים שאינם פיקוח נפש. בעבר עיקר הדיון היה לגבי וולד שנודע שהוא ממזר. בשו"ת חוות יאיר ל"א, התלבט בשאלה, מצד אחד כתב שאפשר להתיר וסמך דבריו על תוס' נדה מד, א. ומצד שני, אולי האיסור משום השחתה וצריך לאסור את ההפלה כדי לקנוס את החוטאים ולגדור נגדם גדר. ובשו"ת רב פעלים אה"ע א, ד, נשאל אם מותר להפיל עובר ממזר בחודש החמישי, ולא רצה להכריע, אלא שלח סיכום תשובות לשואל, ומקירות דבריו משמע שהסכים להקל. וסיכם שלדעת חוות יאיר כשאין צורך גדול אסור מלכתחילה. ולפי מהרי"ט א, צז, הפלה אסורה משום חבלה, ומותרת בשעת הצורך, ולפי זה "היכא דאיכא פגם משפחה וביזיון וחילול השם אם ישאר העובר ולא תפיל אותו, חשיב זה צורך גדול" ומותר. ובשאלת יעבץ א, מג, התיר להפיל ממזר, מפני שמעיקר הדין גם האם שזנתה חייבת מיתה, ועוד התיר להפיל כאשר הדבר נצרך לרפואת האם גם כשמצבה אינו מסוכן.

וכל זה אמרו לגבי עובר ממזר, בריא ושלם, שיכול לגדול ולהיות תלמיד חכם שמעלתו למעלה מכהן גדול עם-הארץ (הוריות יג, א), ורק לא יוכל לישא בת ישראל, קל וחומר כאשר מדובר במי שחייו יהיו מסובלים בייסורים או שיסבול מחולאים שונים ולא יוכל לקיים את עצמו. כיוצא בזה כתב בשו"ת תורת חסד מלובלין אה"ע מב, שיש מחלוקת אם איסור הפלה מהתורה או מדרבנן, ואף אם הוא מהתורה, מותר להפיל לתועלת ורפואת האם גם כשאין סכנת נפשות. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ד חו"מ מו, לגבי אשה שהרופאים סוברים שאם תמשיך בהיריון תהפוך לחרשת, משום שזהו צורך גדול, והוא ניוול גדול מניוולה של היוצאת להיהרג (ערכין ז, א, כמובא לעיל). גם בשרידי אש חו"מ קסב, נטה להקל על פי רוב הראשונים שאין העובר נחשב נפש.

ויש סוברים שכל איסור הפלה הוא מדרבנן, כמבואר בתורת חסד לובלין אה"ע מב, בדעת התוס' (נדה מד, ב), ר"ן וראב"ד. וכך למד בציץ אליעזר ח, לו, מכמה אחרונים. כפי הנראה הם סוברים שהכלל "ליכא מידעם" מתקיים גם כאשר האיסור לגויים מהתורה ואילו לישראל מדרבנן. בכל אופן, אם איסור הפלות לבני ישראל מדרבנן, פשוט שלצורך גדול אפשר להתירו.

לענ"ד צריכים לומר שגם לבני נח כמו לבני ישראל המתת עובר נאסרה משום חבלה והשחתה ולא רצח. ואף שהאיסור נלמד מפסוק העוסק ברצח, שנאמר (בראשית ט, ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם", הכוונה שהוא סייג לרצח, אבל הוא עצמו אסור משום חבלה. שכן כלל נקוט בידינו, כל דבר שנאסר לבני נח ולא נאסר שוב לישראל אחר מתן תורה, אסור לישראל בלבד, מפני שלא יתכן שיהיה איסור שיחול על בני נח ולא יחול על ישראל. ורק איסור שנכתב לבני נח ונשנה אחר מתן תורה לישראל, נשאר באיסורו גם לבני נח (סנהדרין נט, א). ממילא עולה שאם איסור הפלה נאמר לבני נח משום רצח, היה צריך לחזור עליו אחר מתן תורה, ואם לאחר מתן תורה לא למדנו הפלה משום רצח, אלא נזכר איסורו כחבלה והשחתה (לעיל הערה 2), הרי שאחת משתיים: או שאיסור הפלה משום רצח שנאמר לבני נח חל רק על ישראל, או שאיסור הפלה לבני נח משום חבלה, וכיוון שנשנה אחר מתן תורה, הרי הוא חל על ישראל ובני נח. ולא יתכן שלבני נח הפלה אסורה משום רצח וחזר ונשנה לבני ישראל משום חבלה, משום שאלו שני איסורים שונים לגמרי. שרצח אין להתיר בשום מקרה, ואילו חבלה מותרת לצורך גדול. וזה שלגבי העונש יש הבדל אינו מלמד דבר, שכן גם על גזל ואכילת איבר מן החי בני נח חייבים מיתה וישראל פטורים, למרות שיסוד האיסור בשניהם שווה.

בשו"ת ציץ אליעזר (ז, מח; ח, לו; ט נא, שער ג; יד, ק-קא) ביאר בהרחבה סוגיה זו והסיק על פי כמה וכמה יסודות, שמותר להפיל לצורך גדול. וכ"כ מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל בעמוד הימיני ל"ב. והיה מקרה שאחוז הסיכון היה 25% והרב ישראלי נמנע מלהתיר, והרצי"ה קוק זצ"ל ששמע על דאגתם וצערם הרב של בני הזוג, הורה למעשה שאפשר להתיר על סמך תשובתו הכתובה של הרב ישראלי. ולכך נטה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל (בתחילה אמר לי לפרסם ב'פינת ההלכה' ברדיו שכאשר העובר סובל מתסמונת דאון בני הזוג רשאים לשאול רב שמתיר. לימים שמעתי, שאף הוא עצמו התיר).

ד – לפני ארבעים יום ושלבי ההיריון הבאים

ככל שהעובר נמצא בשלב מוקדם יותר של התפתחות, ניתן יותר להקל להפילו. ומאידך, ככל שהתפתח יותר, כך דרגת החיים שבו מתגלה יותר, וגם לדעת המקילים רק במקרים חמורים יותר אפשר להקל.

לפני שעברו על העובר ארבעים יום שלמים, איבריו עוד לא התחילו להתרקם, ואין לו עדיין דין של עובר. ולכן מי שהפילה את עוברה בתוך ארבעים יום, הזכר שייוולד אחריו הוא בכור, כי ההיריון הקודם נחשב כמים בעלמא (יבמות סט, ב). ולכן גם לדעת חלק מהמחמירים, במקום שיש צורך גדול, יהיה מותר לבצע הפלה עד יום הארבעים.[5]

מהיום הארבעים ואחד, כיוון שאיבריו של העובר החלו להתרקם, המחמירים סוברים שאסור להפיל בלא מצב של ספק סכנת נפשות לאם. ויש מהמחמירים שסובר, שהואיל ועד שלושה חודשים האשה נחשבת כמי שעוד לא הוכר עוברה, אפשר לצורך גדול להפילו (יבי"א ח"ד אה"ע א, בדעת כמה אחרונים).

לעומת זאת, לדעת המקילים, הואיל והפלה אינה אסורה משום רצח, לצורך גדול מותר להפיל גם לאחר שלושה חודשים. אבל ככל שהעובר מתפתח יותר, צריך סיבה חזקה יותר כדי להתיר את הפלתו. לכן ההוראה היא להזדרז ככל היותר בביצוע הבדיקות הנדרשות, כדי שאם יהיה צורך להפיל, יהיה הדבר מוקדם ככל האפשר (ציץ אליעזר ט, נא, שער ג; עמוד הימיני ל"ב).

לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו אם ייוולד יוכל לשרוד בכוחות עצמו, גם לדעת המקילים, כמעט ולא ניתן להתיר הפלה. ואם ברור שגם אם העובר ייוולד באופן טבעי, לא ישרוד יותר משלושים יום, במקרים מסוימים חלק מהמקילים יסכימו להתיר הפלה.

כאשר נשקפת לאם סכנת נפשות מהמשך ההיריון, כל הפוסקים מתירים לבצע הפלה. ואפילו אם כבר התחילו צירי הלידה, הורגים את העובר כדי להציל את אמו. אבל אם כבר יצא ראשו או רוב גופו, אין פוגעים בו יותר, מפני שהוא נחשב כבר לאדם, ואין הורגים נפש מפני נפש (אוהלות ז, ו).[6]


[5]. אמנם לעניין חילול שבת, מחללים גם עבור עובר בן פחות מארבעים יום, כי ההיתר לחלל שבת מפני שהעובר יכול להתפתח להיות אדם, וכדברי חז"ל (יומא פה, ב): "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (בה"ג, רמב"ן, פניני הלכה שבת כז, ג). אולם לגבי מעמדו של עובר בן פחות מארבעים יום, מבואר ביבמות סט, ב, לגבי בת כהן שהתעברה מישראל, שהיא נחשבת עדיין כבת כהן ואוכלת בתרומה, כי עוברה נחשב "מיא בעלמא". לאחר ארבעים יום כבר יש לו חשיבות ואינה אוכלת בתרומה.

כיוצא בזה מבואר לעניין בכור, שהנולד אחר הפלה שהתרחשה בתוך ארבעים יום יש לו דין בכור, מפני שרק עובר שהתפתח באופן תקין במשך ארבעים יום איבריו מתחילים להתרקם ויש בו ממש, אבל לפני כן אין בו ממש (שו"ע יו"ד שה, כג). וכן ידוע כיום לרופאים, שבהיריון תקין, עד היום הארבעים עוד לא החלו איברי העובר להתרקם. חשוב לציין בדין זה, שבמרפאות מקובל לחשב את ההיריון מעת הווסת האחרונה, אולם ההפריה נוצרת בפועל לכל הפחות 14 יום לאחר מכן, ורק מעת ההפריה, היינו חיבור הזרע לביצית, מתחילים לספור ארבעים יום. כאשר ההפלה התרחשה לאחר יום הארבעים מההפריה אבל העובר הפסיק להתפתח לפני כן, הכלל הוא שאם מצב ההתפתחות של העובר היה כשל עובר שלא הגיע ליום ארבעים ואחד, הבן הנולד אחריו חייב בפדיון. ואם יש ספק, פודים אותו בלא ברכה.

למעשה, כיוון שהעובר נחשב עד יום הארבעים כמיא בעלמא, המקילים להפיל לצורך גדול, יקלו גם בצורך פחות גדול. וכ"כ בשו"ת באהלה של תורה (א, קטו), לגבי בחורה לא נשואה שקשה לה למסור ילד לאימוץ, שמותר לה להפיל עד היום הארבעים. וכ"כ בשו"ת בני בנים ג, לח. גם חלק מהפוסקים שנוטים לחומרא, כדוגמת רשז"א, יקלו בשעת הצורך לפני ארבעים יום (נשמת אברהם חו"מ תכה, א, 4, לעניין טיי-זקס). אמנם יש מחמירים לפני ארבעים יום כמו לאחר ארבעים יום, כי העיקר לדעתם תלוי בכך שהעובר יכול להיות אדם שלם ומתירים לחלל שבת עבורו (הרב אונטרמן, ונטה להסכים לדבריו באג"מ חו"מ ב, סט). וראו להלן בהלכה יא, הערה 10.

כתב בשו"ת אחיעזר (ג, סו"ס סה), שאין בני נח נהרגים על הפלה לפני ארבעים יום (ומשמע שאין להם איסור). ולישראל יש איסור מדברי חכמים. ע"כ. וכ"כ בשרידי אש חו"מ קסב, כב. וכ"כ בתורת חסד אה"ע מב, לג, לגבי בני נח.

[6]. מארבעים יום ועד המצב שבו העובר יכול לשרוד לבדו, לכאורה אין הבדל, וכך כתב בחוות יאיר ל"א. אולם מוכרחים לומר שגם לדעת המקילים, כמה שיותר מאוחר, קשה יותר להתיר, כי החבלה וההשחתה גדולים יותר. ולכן גם לאחר ארבעים יום, יש צורך לפי המקילים לזרז עד כמה שאפשר את הבדיקות, כדי שבמידת הצורך, ההפלה תהיה מוקדמת ככל האפשר.

לפי המתירים, גם לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו אם ייוולד יוכל לשרוד בכוחות עצמו, אין המתתו נחשבת כרצח אלא חבלה או השחתה, ואזי לכאורה לצורך גדול מאוד היה אפשר להקל להמיתו. וכפי שלמדנו בערכין ז, א, שאם האם נידונה למיתה בידי בית הדין, הורגים את עוברה לפניה כדי שלא תתנוול אח"כ. ורק אם כבר החלו צירי הלידה, ממתינים עד שתלד, ולאחר מכן מוציאים אותה להורג. ע"כ. אולם למעשה, כיוון שהוא קרוב יותר להיחשב חי, גם המתירים לא נהגו להתיר לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו הוא יכול להתקיים בכוחות עצמו. וכן עולה מדברי הציץ אליעזר, ראש המדברים בסוגיה זו, שמסוף החודש השביעי ואילך יש להחמיר (יג, קב, ה-ו). וכבר למדנו בתחילת הערה 4, שיש סוברים שאין בהפלה איסור רצח ואע"פ כן אוסרים הפלה במקום שאין פיקוח נפש (שבט הלוי ז, רח), כיוצא בזה דעת המקילים לאחר שהעובר יכול להתקיים בכוחות עצמו. (אמנם בציץ אליעזר חלק ט' עמ' רלט סיכום יד, כתב שאיסור ממש יש רק כשהאם יושבת על משבר הלידה, ומזה עולה שבמקרים קשים מאוד, כמבואר למעלה, אפשר יהיה גם אז להקל).

ה – הפלת עובר חולה טיי-זקס

טיי-זקס היא מחלה תורשתית שאין לה מרפא. היא נובעת מחוסר באנזים שאחראי על חילוף חומרים מסוימים. הנולדים עימה, לאחר כחצי שנה מלידתם מתחילים לפגר בהתפתחותם הגופנית והשכלית, לאחר מכן מפתחים עיוורון ושיתוק, וכתוצאה מכך, כל הסובלים מטיי-זקס מתים עד גיל ארבע. בעזרת בדיקות ניתן כיום לדעת בוודאות האם העובר סובל מטיי-זקס, השאלה האם מותר להפילו.

לדעת המחמירים, איסור הפלה הוא ענף של איסור רציחה, וכשם שאסור להרוג אדם חולה, כך אסור להרוג עובר חולה. לכן אסור להפיל עובר שחולה בטיי-זקס (הרב פיינשטיין באג"מ חו"מ ב, סט). וכן הורו הרב אויערבאך והרב אלישיב. אמנם במקרה שהידיעה שעומד להיוולד לה בן חולה כל-כך, מכניסה את האם למצב נפשי קשה, עד שיש חשש שתחלה בנפשה, גם הם התירו לבצע הפלה, משום שמחלת נפש עלולה לגרום לסכנת נפשות, וחייה של האם קודמים לחיי העובר (נשמת אברהם חו"מ תכה, 18. ולרב פיינשטיין רק כאשר קרוב לוודאי שהאם תמות עקב כך, מותר להפיל).

מנגד, לדעת המתירים, גם כשאין חשש שהאם תחלה במחלה נפשית, כאשר העובר חולה בטיי-זקס מותר לבצע הפלה, משום שלדעתם הפלה אינה נחשבת כרציחה אלא כחבלה. ואם כן עדיף למנוע מהעובר הזה את כל הסבל שייפול בגורלו, וטוב לו יותר שלא ייוולד כלל. וכן עדיף לחסוך מהאם את הצער הנורא, שתראה את פרי בטנה מתייסר ועיניה כלות ללא יכולת לעזור לו (עמוד הימיני לב). וכמובן שעדיף לבצע את ההפלה כמה שיותר מוקדם, אולם בדיעבד, כתב הרב ולדינברג, שעד לחודש השביעי מותר לבצע את ההפלה (ציץ אליעזר יג, קב).[7]

כפי שלמדנו (בהלכה ג), למעשה, אפשר לנהוג כדעת המקילים כדי למנוע סבל גדול (וראו בהלכה ח' אודות אמינות הרופאים).


[7]. כאשר אפשר, עדיף שלא לבצע את ההפלה באופן ישיר על ידי סכין המנתחים, אלא לגרום את ההפלה בעקיפין על ידי תרופה שמזרזת את הלידה. מפני שבאופן זה לדעת כמה פוסקים, גם הסוברים שהפלה אסורה מהתורה, יסכימו שהאיסור מדברי חכמים, וניתן בשעת הדחק להתירו. כ"כ מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה אה"ע י"ד, ור' חיים פלאג'י בשו"ת חיים ושלום אה"ע מ. גם גרידה כימית, היינו נתינת סם ממית בשק ההיריון, עדיפה מהמתה ישירה בסכין, כי אפשר להחשיבה לגרמא. עוד יש לצרף סברה לקולא במקרה של טיי-זקס, שהואיל וימות לפני גיל ארבע, התבטלה הסברה 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה', שהיא היסוד לחילול שבת כדי להציל עובר.

ו – תסמונת דאון

הלוקים בתסמונת דאון סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות, ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי תסמונת דאון ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות, כמו מומי לב, הצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה כדוגמת ילדים קטנים. בדור האחרון פותחו שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים. השאלה, האם מותר להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון?

לדעת המחמירים, כשם שאסור להרוג ילד שסובל מתסמונת דאון כך אסור להרוג אותו בהיותו עובר. ואף שיש ביניהם הבדל בדין, שההורג ילד חייב מיתה, וההורג עובר אינו נענש, מכל מקום, איסור הריגת עובר הוא ענף מאיסור רציחה, ולכן אין להתיר לאשה כזו להפיל את עוברה (הרב פיינשטיין באג"מ חו"מ ח"ב סט).

והרב גורן אמנם התיר להפיל עובר שחולה בטיי-זקס, כי מצבו רע והוא עתיד למות תוך שנים ספורות מלידתו, אבל לא התיר להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון. ורק כאשר ישנו חשש שבעקבות לידתו האיזון המשפחתי יתערער ויסכן את בריאות נפשו של אחד ההורים, התיר לבצע הפלה (תורת הרפואה עמ' 192).

ולדעת המקילים, כאשר קשה להורים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בגידול ילד שסובל מתסמונת דאון, והדבר גורם להם צער רב, מותר להפיל. שכן לדעתם הפלה אסורה משום חבלה והשחתה, וכדי למנוע צער גדול מהיילוד החולה ומההורים, מותר לבצע הפלה (ציץ אליעזר ט נא, שער ג; יג קב, ו; יד קא-קב; הרב ישראלי בעמוד-הימיני לב). וכבר למדנו בהלכה ג', שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המתירים, אלא שכאן מדובר בבעיה שלא תמיד מצדיקה הפלה, שכן יש משפחות שלמרות הקשיים הגדולים מצליחות להתמודד עם האתגר של גידול ילד עם תסמונת דאון, וההתמודדות אף מפתחת אותם. לכן יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק.[8]


[8]. אם אפשר, עדיף לבצע את ההפלה לפני סוף החודש השלישי, שכן לדעת יבי"א (ח"ד אה"ע א), יש סוברים שהאיסור החמור מתחיל רק לאחר שלושה חודשים, וכמובא בהלכה ד. על פי הערכת רופאים, בשנים הקרובות ניתן יהיה לבדוק בקלות בתוך ארבעים יום את מצב העובר, ואזי רבים מבין המחמירים יתירו לבצע הפלה כאשר יתברר שהעובר סובל מתסמונת דאון. אבל גם כאשר הפגם התגלה לאחר החודש השלישי, לדעת המתירים אפשר לבצע את ההפלה.

ז – כשיש חשש שהעובר בעל מום

עד כה עסקנו במקרים שבהם ברור שהעובר סובל מחולי מסוים, אולם לעיתים כל שניתן לדעת הוא שיש סיכון שהעובר חולה, אבל הדבר אינו ברור. למשל, במקרה שהאם חלתה באדמת בחודש הראשון להריונה, יש סיכון של כ-50% שהיילוד יהיה בעל מום. וכן קורה לעיתים שבבדיקת אולטרסאונד עולה חשש שהעובר סובל מבעיות רציניות מאוד, אבל יתכן גם שהוא בריא ושלם.

לדעת המחמירים, גם אם היינו יודעים בוודאות שהעובר חולה מאוד, אסור להפיל אותו, קל וחומר כאשר יש בכך ספק.

ולדעת המתירים, כיוון שהפלה אסורה משום חבלה והשחתה ולא משום רצח, לצורך גדול מותר לבצע הפלה. לפיכך, גם במקרה של ספק, כאשר יש חשש סביר שהעובר סובל מבעיה קשה שתהפוך את חייו לרצופי סבל – מותר לבצע הפלה (עמוד הימיני לב).

וכל זה כאשר אין אפשרות להגיע למסקנה ברורה באשר למצבו של העובר. אבל בדרך כלל, אם ימתינו עד לשבוע העשרים ויבדקו שוב את מצבו של העובר, יוכלו לדעת הרבה יותר על מצבו, ואזי אסור להפילו לפני כן. למשל, כאשר האם נדבקה בחודשי ההיריון הראשונים ב-CMV, יש חשש של כארבעים אחוז שגם העובר יידבק בנגיף זה. ובמידה ונדבק, יש חשש של כעשרה אחוזים שהעובר נפגע באופן שאולי מצדיק הפלה לדעת המתירים. לפיכך, מוכרחים להמתין לשבוע העשרים, ואם אז יתברר שהעובר סובל מבעיות חמורות, לדעת המתירים יהיה מותר להפילו (כמבואר בהלכה ד, והערה 6). וכפי שלמדנו בהלכה ג', בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המתירים, שסברתם מבוססת יותר בגמרא ובפוסקים.

ח – אמינות הרופאים והתייעצות עם רב

בכל שאלה הנוגעת להפלה, חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, היו מקרים רבים שבהם רופאים התרשלו במלאכתם, ערכו בדיקות רשלניות, וחרצו את דינו של העובר למוות למרות שהיה בריא ושלם. לעיתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלא בדיקה חוזרת נחפזו להורות על הפלה. לעיתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק היה צריך להמתין לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה, המליצו לבצע הפלה בחודש השלישי בלא להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

שמעתי על אשה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקת היריון הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. אין צורך לתאר את צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה, הציע שיבדוק אותה בשנית, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה, שלא לסמוך על רופא חילוני, שמא גם במקרים של ספק ובליקויים נסבלים, יקבע שהעובר פגום מאוד ויעודד את ההורים להפילו שלא בצדק. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ואף עדיף ללכת לבית חולים שמחויב לשמירת ההלכה, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס במלוא הרצינות לחייו של העובר, ובכל מקרה של ספק, יבדוק שוב ושוב עד שיגיע לקבלת התוצאה המדויקת ביותר. ואם יש צורך להמתין עוד מספר שבועות, ימתין ולא יחפז לחרוץ דין.

ואף שכבר למדנו (בהלכה ג), שהעיקר להלכה כדעת המקילים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות, אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר, שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו בלא דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל, שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם, ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

ט – האם רצוי לבצע בדיקה לגילוי פגמים בעובר

מבין הפוסקים שמחמירים ואוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, רבים הורו שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על הקב"ה שכל מה שיעשה הכל לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות. ואף שלפי הדעה המחמירה גם במקרה שיתברר שהעובר חולה, אסור להפילו, מכל מקום למדנו שיש מקילים. ובמקרה של בעיה יוכלו בני הזוג לפנות אל רב שיורה להם אם לנהוג כדעה המחמירה או המקילה. ועוד, במקרה שישנו חשש סביר, שמחמת הצער על לידת הילד החולה, האֵם עלולה לחלות בנפשה, גם לפי רבים מהמחמירים, מותר לבצע הפלה. משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם יוחלט ללכת לפי השיטה המחמירה, ההורים יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. לפיכך, טוב לבדוק את מצבו של העובר בעת ההיריון. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל. בימינו נוסף עוד נימוק, לעיתים הבדיקות יכולות לחשוף בעיות חמורות שניתנות לתיקון, ורק בזכות הגילוי המוקדם יוכלו להציל את חייו של העובר.

אמנם עדיין יש לברר אילו בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאשה מבוגרת יותר, כך הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון גובר. השאלה מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה? שאלה נוספת: מסיבות שונות יש רופאים שמציעים לבצע בדיקות רבות בהיריון, חלקן עולות כסף רב. האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות הללו על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכל לטובה?[9]

ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים, כסכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו. הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר הקופה מממנת את הבדיקה, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה. אמנם כאשר רופא אמין, שכעקרון מקבל את ההדרכה הזו, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת, שלדעתו חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.[10]


[9]. הסיכון שאשה בת עשרים תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל-1734 (0.05%), ואילו אצל אשה בת שלושים ושבע, אחד ל-234 (0.42%), ואצל אשה בת ארבעים וחמש, אחד ל-31 (3.2%).

יש רופאים שממליצים על בדיקות רבות מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יהיו ח"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. וזו סיבה שכיום רופאים ממעטים לקבל אחריות ולהחליט, שמא אח"כ יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת, לעיתים קופות החולים והרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות מאשר על הטיפול השוטף.

[10]. האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות ברור, עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן, אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן, הן בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהן עלולה להזיק יותר מאשר היתרון שבהן. (אמת מידה זו נכונה במדינת ישראל בשנת תשפ"א, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי, עצה זו כבר לא תועיל).

הנה לדוגמה לגבי בדיקותcmv , העמדה המקובלת על משרד הבריאות, שכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האשה וק"ו העובר, ואם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר, יעוררו הרבה ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות, ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ואף יהיו שיבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. וישנם רופאים שמתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, מעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית.

אמנם מי שאחד מהוריו רופא, ראוי שישמע בקולו, ואף שהוא אולי דואג מדי, כיוון שזו מלאכתו, כך ראוי לבני משפחתו לנהוג, כי עליהם כבר לא חל הכלל: שומר פתאים ה'.

י – עובר ממזר

אשת איש שזנתה או נאנסה ונכנסה להיריון, העובר שייוולד לה יהיה ממזר או ממזרת, שאסור בנישואין עם בת או בן ישראל. אמנם מותר לממזר להתחתן עם ממזרת, וכן מותר להם להתחתן עם גרים, אבל גם על ילדיהם יחול דין ממזר. השאלה: האם מותר לאשה שעוברה ממזר לבצע הפלה?

בתשובות חוות-יאיר (ל"א), כתב שלכתחילה אסור לה להפיל את העובר, ואף שהמהרי"ל כתב שאם נולד ממזר, אין אומרים בברית המילה שלו את הברכה "קיים את הילד הזה לאביו ולאימו", כי אין להרבות ממזרים בישראל. אבל לכתחילה גם אין לפגוע בעובר, ומשמע שבמקום צער מיוחד ופגיעה בכבוד המשפחה מותר. לעומת זאת, על פי דעת מהרי"ט (א, צז), שסובר שאיסור הפלה משום חבלה ולצורך גדול מותר להפילו, אפשר ללמוד שגם לצורך גדול של מניעת לידת ממזר, מותר להפיל. ואף הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד (רב פעלים אה"ע א, ד), נשאל על אשת איש שזנתה והתעברה, האם מותר לה לשתות סם שיגרום להפלת עוברה. והרב עצמו לא רצה לפסוק בזה, אלא העתיק לשואל את דברי החוות יאיר שממנו עולה שלכתחילה אסור, ואת דברי מהרי"ט ושאלת יעבץ (א, מג), שמתירים. ואף שהוא עצמו לא רצה להכריע, מקירות דבריו עולה שדעתו נוטה להקל. וכן כתב הרב עוזיאל (ח"ד חו"מ מז), שמותר לאשה להפיל עובר שהוא ממזר.

אמנם לסוברים שהפלה אסורה משום ענף של רצח, ברור שאסור להפיל עובר ממזר. וכבר למדנו בהלכה ג', שהעיקר להלכה כדעת המקילים.

יא – היריון לא מתוכנן וחשש היריון מחמת אונס

אשה שנכנסה להיריון לא מתוכנן שלא במסגרת הנישואין, אסור לה להפיל את עוברה, שהואיל והעובר בריא ושלם, אסור לפגוע בו. אמנם בשעת הדחק, כאשר ההיריון עלול לגרום לה קשיים נפשיים, עד ארבעים יום להיריון, אפשר להקל. שכבר למדנו, שעד ארבעים יום לא נתרקמו איבריו של העובר, ואין חלים עליו הדינים החמורים של עובר (הלכה ד). ונכון לבצע את ההפלה על ידי נטילת כדורים וכיוצא בזה, שבאופן זה ההפלה נעשית בגרמא ולא באופן ישיר, וחומרת האיסור פוחתת (כמבואר בהערה 7).

משהגיע העובר לגיל ארבעים ואחד יום מעת ההפריה, גם כאשר ההיריון גורם לאם קשיים נפשיים, אסור להפיל אותו. וגם כשהיא יודעת שלא תוכל לטפל בילד, מפני הבושה או מסיבות כלכליות, אסור להפיל אותו אלא תמסור אותו לאימוץ. כי גם למקילים בדיני הפלה, ההיתר הוא כאשר העובר חולה וחייו יהיו רצופים סבל, אבל כאן שהוא בריא – אסור להפילו. וכבר ידוע שיש הרבה אנשים טובים שמעוניינים לאמץ תינוקות, כך שיוכל לזכות לחיים טובים. אמנם כאשר מדובר בנערה צעירה, ולהערכת הוריה ומחנכיה, אם לא תפיל את עוברה, תסטה ממסלולה ותתקשה להקים בית נאמן בישראל, יש מקום לשאלת חכם.

למעשה, אין צורך להגיע לשאלה זו, כי הפתרון הפשוט הוא, שנערה או אשה שנאנסה או התפתתה, תפנה מיד לרופא, כדי שייתן לה גלולה שבכוחה למנוע היריון כאשר נוטלים אותה בתוך שלושת הימים שלאחר האונס. גם התקן תוך רחמי, אם יוכנס ביום שלאחר האונס – ימנע את ההיריון. ונראה שלכל הדעות מותר לאשה שנאנסה לעשות כן, משום שאין כאן הריגת עובר, אלא מניעת היריון בלבד. זאת ההזדמנות להזכיר עד כמה חשוב שהקשר בין הבנות לאמהות יהיה פתוח, כדי שבמקרים קשים מסוג זה הבת תוכל לפנות לאִמה בבקשת עזרה.[11]


[11]. עד שלושה ימים אין מדובר בהפלה אלא במניעת השרשה. סמך לזה מגמרא (ברכות ס, א): "שלשה ימים הראשונים – יבקש אדם רחמים שלא יסריח". רש"י: "שלא יסריח – הזרע, אלא יקלוט ויהיה ולד". וכ"כ למעשה בנשמת אברהם (חו"מ תכה, א, 27) בשם רשז"א והרב נויבירט. לענ"ד בתוך ארבעים יום, ניתן יותר בקלות להקל בארבעה עשר הימים הראשונים, שכן עוד לא הגיע מועד הווסת ועדיין יש ספק אם היא בהיריון.

יב – לצורך בריאות האם ושיקולים כלכליים

כבר למדנו (בהלכה א), שכאשר ההיריון מסכן את חייה של האם, מותר לה להפיל את עוברה.

אמנם נחלקו הפוסקים במקרה שההיריון אינו מסכן את חייה, אבל מחריף את מחלתה. כגון כאשר מחלת העיניים או האוזניים שלה תחריף, עד שאולי תגיע לעיוורון או חרשות. וכן כאשר ההיריון גורם להחרפת מחלה שאינה מסכנת את חייה, אבל גורמת לה סבל נורא. למחמירים אסור להפיל (אג"מ חו"מ ב, סט; שבט הלוי ז, רח; ט, רסו). ולמקילים מותר (תורת חסד אה"ע מב, לב; משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ מו; ציץ אליעזר ח"ט נא, שער ג).

לעיתים ההיריון עלול לגרום לאשה לחלות במחלת נפש. במקרה כזה הורו כמה פוסקים, שגם לשיטת המחמירים מותר להפיל, כי מחלת נפש בכלל סכנת נפשות, כי היא עלולה לגרום לה לאבד את עצמה (לבושי מרדכי חו"מ לט; רשז"א). בדור האחרון פותחו תרופות טובות לחלק ממחלות הנפש, וכאשר יש חוות דעת של פסיכיאטר לפיה ישנן תרופות שיכולות למנוע את הסכנה, אין היתר (נשמת אברהם חו"מ תכה, 12).

ולדעת המקילים, גם כשאין חשש שמחלת הנפש תוביל להתאבדות, אם ההיריון יגרום לסבל נפשי גדול מאוד או לפירוק המשפחה, מותר להפיל. למעשה, בכל שאלה מסוג זה, צריך לשאול תחילה פסיכיאטר ירא שמיים, ועל פי הערכתו לפנות לשאלת חכם.

אסור להפיל מסיבות כלכליות, וגם כאשר בני הזוג סוברים שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לגדל ילד נוסף, אסור להם לבצע הפלה. ואף המקילים סוברים שהמפילים משום סיבות כלכליות או חברתיות עוברים באיסור חמור. ובזוהר אמרו על מי שגורם להריגתו של עובר, שהוא סותר את בניינו של הקב"ה, וגורם בכייה בשמים, ובעוונו מתרחקת השכינה מהארץ – וצרות מתרבות בעולם (זוהר שמות ג, ב; ציץ אליעזר ז, מח; ט, נא, סוף שער ג).

יג – חולת סרטן שנכנסה להיריון

מותר למעוברת שסובלת מסרטן אלים להפיל את עוברה, מפני שההיריון גורם להתפשטות מהירה יותר של המחלה. ואף שההפלה לא תציל את חייה אלא רק תאט את קצב התפשטות המחלה ותאריך את חייה בכמה חודשים, מותר לה להפיל את עוברה, שחייה קודמים לחייו של העובר. וגם חיי שעה שלה חשובים, עובדה שמחללים שבת כדי להאריך את חייו של חולה או גוסס (שאילת ישורון לט). ונראה שגם המחמירים יודו בכך. ואף אם יש סוברים שגם במצב כזה אסור לה להפיל בידיים, מותר לה לבצע את הטיפולים הכימותרפיים המקובלים, אף שהם יגרמו בעקיפין למיתת העובר (ראו בנשמת אברהם חו"מ תכה, א, 15).

אמנם אם החולה תרצה, מותר לה להמשיך בהיריון. ואף שהמשך ההיריון יקרב את קיצה, וחובה על כל אדם לעשות את כל מה שבידו כדי להמשיך את חייו, כאן כשהמטרה להעניק חיים לעובר שברחמה, מותר לה להמשיך בהיריון (ציץ אליעזר ט, נא, ג).

יד – היריון מרובה עוברים

לעיתים בעקבות טיפולי הפריה אשה נכנסת להיריון מרובה עוברים, אם מדובר בשני עוברים, אין בדבר סכנה, שכן גם באופן טבעי יש שיולדות תאומים. גם כאשר מדובר בשלושה עוברים אין בדרך כלל סכנה, ואף באופן טבעי לעיתים אשה יולדת שלישיה. אמנם כאשר מדובר בחמישה עוברים ומעלה, ישנו סיכון גדול שכולם ימותו או ייוולדו מוקדם ויסבלו מתחלואים חמורים.

מוסכם על רוב ככל הפוסקים, שמותר להמית מקצת מהעוברים כדי שהאחרים יוכלו לשרוד. יש שביארו זאת מפני שכל עובר הוא רודף לחברו, ויש שביארו מפני שהעוברים עדיין אינם נחשבים נפש, ולכן מותר להמית אחדים כדי להציל את השאר. לפיכך, בהיריון של שלושה עוברים, רק במקרים רחוקים שבהם מתעורר חשש מיוחד של סכנה – מותר להמית עובר אחד. בארבעה עוברים, יש לשקול את המצב לאשורו, וברוב המקרים יהיה מותר להמית עובר אחד ולעיתים בשעת הצורך שניים. בחמישה עוברים, מוסכם שאפשר להמית חלק מהעוברים כדי להבטיח את הישרדותם של השאר. למעשה, בכל מקרה ומקרה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ירא שמיים ולשאול אחר כך רב.

לעיתים בהיריון של תאומים או שלישייה אחד העוברים מתפתח באיטיות, ולהערכת הרופאים אם לא ימיתוהו יש חשש שיגרום להפלת שאר העוברים. ואזי מותר להמיתו כדי להציל את העוברים האחרים, הן מצד שממילא הוא כנראה לא ישרוד, והן כדי להציל את שאר העוברים.[12]


[12]. בציץ אליעזר כ, ב, התיר למעוברת רביעייה שימיתו עובר אחד, כי עדיין העוברים אינם נחשבים נפש, וכל איסור הפלה הוא משום חבלה והשחתה, ולכן לצורך גדול מותר להמית עובר. והוסיף ששמע שגם חברו הרב אלישיב התיר בזה. וכן התיר הרב חיים דוד הלוי במים חיים א, סא. בנשמת אברהם חו"מ תכה, א, 30, מובא שרשז"א התיר ברביעייה להמית אחד או שניים, משום שכל עובר נחשב רודף לחברו. בשיח נחום קטז, התיר להמית אחד התאומים שלא התפתח כראוי, כדי להציל את חברו. אמנם על פי דעת אג"מ חו"מ ב, סט, נראה שרק כאשר הסכנה קרובה לוודאית, יהיה מותר להפיל עובר.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן