ימי אלול ועשרת ימי תשובה מתאימים במיוחד לחזרה בתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל. ארבעים יום לאחר מתן תורה, כאשר משה רבנו בושש לרדת מההר, קבוצת חוטאים השפיעה על העם, עד שעשו עגל זהב כתחליף להנהגה האלוקית. באותה שעה התעורר חרון אף נורא על ישראל, עד שאמר ה' למשה (שמות לב, י): "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ומשה רבנו התעצם בתפילה והזכיר זכות אבות והצליח לעכב את העונש. ומיד ירד מההר, שבר את הלוחות, ויחד עם בני שבט לוי הוציא להורג את החוטאים, ושרף וטחן את העגל ועירב את עפרו במים, והשקה בהם את כל ישראל. והמים בדקו את העם, שכל החוטא בעגל, מת מאותם המים. ועדיין גזירת הכיליון היתה מתוחה על ישראל, ועמד משה רבנו במסירות נפש לפני ה', ואמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לב). בכך סרה גזירת הכיליון מעל ישראל, אבל עדיין היו ישראל נזופים ורחוקים מה', כביכול אינם בניו ואינם עבדיו ואינם עם סגולתו, ואף הלוחות הראשונים שנִתנו ביד משה נשתברו.
בראש חודש אלול שב ועלה משה רבנו להר סיני להתפלל ולבקש בשם ישראל סליחה ורחמים, וביום הכיפורים נתקבלה תשובתם של ישראל לגמרי, וירד משה לתת לישראל את הלוחות השניים ולבשר להם על סליחתם. לאות קירובם מחדש להיות לו לעם סגולה, ציווה ה' שיקימו את המשכן כדי שעל ידו תתגלה השכינה בישראל. וכיוון שהימים שבהם מתקיימים אירועים חשובים שכאלה אינם במקרה, הרי שלמדנו שארבעים הימים שמתחילת אלול ועד יום הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה.
וכן אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).
וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואע"פ כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר, אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.[1]
