חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יא – החזן בימים הנוראים

תפקיד מרכזי ישנו לחזן, שהוא מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה בשליחות הציבור, והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים, ולכן הוא נקרא 'שליח ציבור'.

לפיכך צריך לדקדק שיהיה שליח הציבור ראוי לתפקידו המקודש. שיהיה הגון, כלומר שלא יהיו בידו עוונות, ובמיוחד עוון גזל. ופרקו נאה, שלא יצא עליו שם רע אפילו בנערותו בעקבות עבירות שעבר בזדון. ויהיה ענו ומרוצה לעם, מפני שהוא שליח שלהם. ויהיה רגיל לומר את התפילה בדייקנות, ויהיה רגיל ללמוד בתורה ובדברי חז"ל. וידע לבצע את המנגינות כראוי, ויהיה קולו ערב, שעל ידי כך הוא מכבד את בוראו בקולו ומושך ומרומם את המתפללים לכוון בתפילתם. ואם לא מצאו מי שיהיו בו כל המעלות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד-ה).

היו בפניהם שתי אפשרויות: זקן עם הארץ שאינו מבין את התפילה ומשבש את מילותיה, אבל קולו נעים והציבור רוצה בו, ולעומתו נער בן שלוש עשרה שאינו יודע את המנגינות אבל מבין את התפילה, הנער עדיף.

בימי תענית על גשמים שנעצרו, השתדלו שבנוסף לכל המעלות שנזכרו, יהיה החזן עני ומטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם ויש לו יגיעה בשדה, שסבלו מהבצורת גדול. וכן כאשר התפללו על צרות אחרות, השתדלו שיהיה החזן אחד מאלו שסובלים באופן אישי מהצער שעליו מתפללים, או אחד ממנהיגי הציבור שנושא בעול הציבור (תענית טז, א; מ"ב תקפא, י).

וכן ראוי שהחזן יהיה נשוי, וכפי שהכהן הגדול היה צריך להיות נשוי. וכן ראוי שיהיה לפחות בן שלושים, כשם שבני לוי נכנסו לעבודתם בהיותם בני שלושים (רמ"א תקפא, א). בן תורה רווק וצעיר קודם לעם הארץ נשוי בן שלושים (מ"ב יג). ואם כבר הוחזק אדם להיות חזן, גם אם מצאו חזן עדיף ממנו, אין מורידים אותו מחזקתו אלא אם כן נמצא בו פסול (שו"ע נג, כה).

בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתיקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז החזן היה צריך לומר את כל התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את האנשים שלא ידעו את התפילה על פה. ונהגו למנות חזן קבוע לכל השנה, והקפידו שיהיו בו כל המעלות הנזכרות. ואמרו שכל המסייע למנות שליח ציבור שאינו הגון, גוזל טוב מן הקהל ועתיד ליתן על כך את הדין (ספר חסידים תשנ"ח; מ"ב תקפא, י).

במשך הדורות התירו חכמים לכתוב את דברי התורה שבעל פה, ועם הופעת הדפוס נעשו הסידורים מצויים ביד כולם, וכבר אין צורך למנות חזן קבוע לכל התפילות, כי הכל מתפללים בעצמם מתוך הסידורים שבידם. לכן נוהגים למנות לכל תפילה חזן אחר, ואין מדקדקים כל כך במעלותיו.

אולם בתפילות הימים הנוראים, שאנו עומדים בתחנונים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, יש להקפיד בכל הדברים הללו. במיוחד יש להקפיד על כך בתפילת מוסף, שבראש השנה תוקעים בה בשופר, וביום הכיפורים אומרים בה את סדר עבודת הכהן הגדול. והמליצו למי שיודע בעצמו שאינו הגון, שיימנע מלהיות חזן, מפני שבשמיים ממהרים להעניש חזן שאינו ראוי על עבירות שבידו (א"ר, מ"ב תקפא, י).

אם בחרו באדם שאינו מתאים, ראוי שלא לעורר מחלוקת על כך. ראשית, מפני חומרת עוון המחלוקת. שנית, מפני שבפועל גם בימים הנוראים, כל אחד מתפלל לעצמו ממחזורו, ואינו יוצא ידי חובת תפילתו בתפילת החזן (חת"ס או"ח רה; מ"ב תקפא, יא).

הנעימה והקול היפה נצרכים מאוד לחזנות, וצריך החזן לכוון בשירתו לכבוד שמיים, ולא יאריך בחזנות כדי להתגאות בקולו היפה. ואם האריך בגאווה, עליו נאמר (ירמיהו יב, ח): "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ". אבל אם הוא מנעים את התפילה בקול ערב ומנגינות נאות לכבוד שמיים וכדי לעורר את כוונת הציבור, תבוא עליו ברכה ושכרו גדול מאוד (רשב"א, שו"ע נג, יא).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן