כדי שיוכלו ישראל לדבוק בה' אחד ולהמשיך ברכה לעצמם ולכל העולם, עליהם להתרחק מכל שמץ של עבודה זרה. על ידי כך יוכלו לקלוט את אור ה', ללכת בדרכי ה' בעשיית צדקה ומשפט, להבין בתורתו ולקיים את מצוותיו, ליישב את הארץ ולפרות ולרבות בה. ותרבה הברכה בחקלאות, בתעשייה, במדע, בחברה ובאומנות, עד שנזכה לביאת משיח צדקנו, וכל באי עולם ירצו ללכת בדרכי ה'.
לפיכך, בנוסף לעצם האיסור לעבוד עבודה זרה, צווה ה' את ישראל בכמה איסורים:
א) לאבד את האלילים, שנאמר (דברים ז, כה): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (לעיל ג, ט).
ב) שלא ליהנות מעבודה זרה ומתשמישיה, נויה ותקרובתה, כפי שיבואר בהמשך הפרק.
ג) שלא לנדור או להישבע בשם עבודה זרה, שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". ובכלל זה שלא לגרום לנוכרים להישבע באליליהם (להלן יא, ג).
ד) בנוסף למצווה לאבד את האלילים עצמם, מצווה להתייחס אליהם בביטול כדי לאבד את שמם, שנאמר (דברים יב, ג): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". איבוד השם נעשה גם על ידי שינוי שמם לגנאי, שנאמר (שם ז, כו): "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (להלן יד, א).
ה) שלא להתעניין בעבודה זרה שמא יתפתה אחריה, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (להלן פרק יג).
ו) שלא להַנות עבודה זרה, היינו שלא לתרום לה, ואף לא לקנות דבר שמשלמים ממנו מס להחזקתה (להלן יא, ו).
ז) גם פסל של נוכרי אסור להכניס לבית, שנאמר (דברים ז, כו): "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ". הוסיפו חכמים ואסרו להשכיר דירה לעובד אלילים שרגיל להכניס לביתו פסל של עבודה זרה (להלן יא, ט).
ח) גם לשם נוי אסרה התורה לעשות פסלים בדמות שמשים במדור העליון כמלאכים, ובמדור התחתון כשמש וירח, ובדמות אדם, כדי שלא יטעו אחריהם, שנאמר (שמות כ, יט): "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" (להלן טו, א-ז).
ט) הוסיפו חכמים ואסרו על ישראל לעשות דברים שנראים כעבודה זרה משום מראית עין (להלן יב, ב-ג).
בפרק זה נעסוק באיסור הנאה מעבודה זרה, ובפרקים הבאים יבוארו הלכות שאר הסייגים.
