ו – עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם

עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם, שכן מעת שישראל החל לעבוד אותה, חובה מהתורה לאבדה וממילא נאסרה בהנאה לעולם. ומה שלמדנו שעבודה זרה של גוי יכולה להתבטל, הוא מפני שאין על הגוי חובה לאבד את העבודה זרה, וממילא אם יבטלה תתבטל, ובכך החומר שלה יהפוך למותר (שו”ע קמו, א). גם כלי תשמיש ונויי עבודה זרה של ישראל אינם מתבטלים, שכן חובה לאבדם, וממילא אין אפשרות לבטלם ולהתירם בכך (גר”א קמו, ב). גם יהודי מומר שאדוק בעבודה זרה, אינו יכול לבטל עבודה זרה (ט”ז קלט, א).

מכר ישראל עבודה זרה או תשמישיה, גם הכסף שקיבל תמורתם אסור בהנאה, וכן אם החליף אותם תמורת דבר אחר כבהמה, גם הבהמה נאסרה בהנאה. שנאמר (דברים ז, כה-כו): “פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ… וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ”, כל שאתה מקבל עבורו יהיה אסור בהנאה כמותו (ע”ז נד, ב; שו”ע קמד, א; קמה, ט).

גזרו חכמים שגם עבודה זרה של גוי שהגיעה לרשותו של יהודי, כיוון שנעשתה שלו – חובה עליו לאבדה ואין אפשרות לבטלה על ידי גוי, שמא אם יקלו בה, יבואו להקל גם בעבודה זרה של יהודי, שאותה לא ניתן לבטל (סמ”ג, שו”ע קמו, א-ב).[7]

[7]. ע”ז סד, ב: “ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק, עד שלא באתה לידו – אומר לעובד כוכבים ומבטלה, משבאתה לידו – אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה”. כלומר אפילו לא קנאה, כיוון שבאה לרשותו, אין לה ביטול עולמית’ (ב”ח וש”ך קמו, א). אמנם תשמישי ע”ז ונויה, כל זמן שלא קנאם ישראל, יש להם ביטול (שו”ע קמו, ב). לרוב הראשונים דין זה שאין לע”ז שהגיעה לרשות ישראל ביטול לעולם הוא גזרה דרבנן, שמא יבואו להתיר בהנאה על ידי ביטול גם ע”ז ששייכת לישראל, ומהתורה אין לה ביטול (סמ”ג לאווין מה; רמב”ן וריטב”א ע”ז נג, ב; יראים קב; ב”י יו”ד קמו, ב; לבוש ב; ט”ז ג, ועוד רבים). מנגד, מרש”י (ע”ז מב, א, ‘אין’) עולה שדין זה מהתורה, ונלמד מ”וְשָׂם בַּסָּתֶר” (דברים כז, טו). גם מרמב”ם (ע”ז ח, ט), משמע שהוא מהתורה, משום שהשווה בין ע”ז של ישראל לע”ז שבאה לידי ישראל (כ”כ רבים בדעתו: מקור מים חיים יו”ד קמו, ב; נצי”ב ב’הרחב דבר’ לדברים יב, ג, וביאר שהאיסור נלמד מ”פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ).