מצווה לאבד את פסלי האלילים ואסור ליהנות מהם, והעובר ונהנה מהם חייב מלקות. אפילו היה הפסל עשוי כסף או זהב, אסור להתיך אותו וליהנות מכספו או מזהבו. שנאמר (דברים ז, כה-כו): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלוֹהֶיךָ הוּא. וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". וכן נאמר (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם".
איסור ההנאה כולל ארבעה סוגים: א) פסלי אלוהיהם, ב) תשמישיהם – כלי פולחנם, ג) נויהם – הקישוטים שלהם, ד) תקרובות – קורבנות שהקריבו להם:
א) פסלי אלוהיהם הם הפסלים והחפצים שעובדי האלילים מאמינים שכוחם של האלים שורה בהם ויש בהם כוח להיטיב לעובדיהם. בכללם פסלים בצורת אדם או חיה, עצי אשרה, וכל שאר הדברים שעובדי אלילים מאמינים בהם. לדוגמה, עובד אלילים שהעמיד לְבֵנָה ואמר לה: 'אלי אתה', או השתחווה לה, נעשתה הלְבֵנָה פסל ונאסרה בהנאה.
ב) תשמישיהם הם כלי פולחנם, היינו הכלים שבעזרתם מבצעים את עבודת האלילים, כדוגמת מחתות להקטיר קטורת וסכין לשחוט קורבנות.
ג) נוי האלילים הם הבגדים שמלבישים בהם את הפסלים והכתר ששמים לראשם, וכל כיוצא בזה. אבל בגדי הכמרים שמשרתים אותם אינם נחשבים לנוי האלילים ומותרים בהנאה (תוס', רא"ש ע"ז ד, א).
ד) תקרובות, היינו קורבנות שהקריבו לאלילים, כבהמות שנשחטו לכבודם או דברי מאכל שהקריבו להם (כמבואר בהערה 3).
כיוון שגם לאחר איבוד ארבעת הסוגים הללו אסור ליהנות מהם, צריך לאבדם באופן שלא יהיה ניתן ליהנות מהחומר שממנו הם עשויים. לפיכך, אם היו עשויים מעץ או משאר חומרים שנשרפים, שורפם ומפזר את אפרם כדי שלא יהנה מהם. גם בעת ביעורם צריך להקפיד שלא ליהנות מאש שריפתם. אפה או בישל באש עצי העבודה הזרה פת או תבשיל – אסורים בהנאה (שו"ע קמב, א; ד). היו עשויים ממתכת שאינה נשרפת, ככסף וזהב, צריך לשׁחוק אותם ולפזר את פירוריהם לרוח, או להשליכם לים במקום שבני אדם לא יוכלו להעלותם, ואזי אין צורך לשׁוחקם (שו"ע יו"ד קמו, יד; ש"ך יג).[1]
[1]. איסור ההנאה מע"ז ותקרובתה מהתורה מבואר בכמה פסוקים, כאן הבאתי את הלימוד המובא ברמב"ם ע"ז ז, ב; ובפנה"ל כשרות כט, 1, לעניין יין, את הלימוד המובא ברמב"ן (שמות לד, טו-טז; השגות לספר המצוות ל"ת קצד): "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ…", שבו מבואר חשש חתנות, שהוא היסוד לאיסורי היין ובישולי גויים.לדעת חכמים צריך לבער עבודה זרה על ידי שחיקתה ופיזור הפירורים בים, שאם יפזר אותם בארץ, נמצא שהוא מזבל את האדמה ונהנה ממנה. ולר' יוסי אפשר לפזר את הפירורים ברוח למרות שיתפזרו על האדמה. הלכה כר' יוסי (ע"ז מג, ב; מט, א; שו"ע יו"ד קמו, יד), שכן אינו מתכוון להנות מהפירורים, וההנאה שבאה מהם מתערבת בהנאה משאר החומרים שבאדמה, ולהלכה "זה וזה גורם – מותר" (תוס' ע"ז מג, ב, 'אמרו'; להלן הלכה ז). כיוצא בזה למדנו בתורה, שדרך איבוד ע"ז של עץ האשרה – על ידי שריפה, שנאמר (דברים יב, ג): "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ", באופן שאפרה נותר על הארץ.
