ד – תקרובת עבודה זרה

[3]. בע"ז נא, א, מבואר שתקרובת ע"ז נאסרת בתנאי שהיא 'כעין פנים'. כלומר שנעשתה בה פעולת פולחן הדומה לאחת העבודות שבמקדש כדוגמת שחיטה, הקטרה, זריקת הדם או ניסוך (לעיל ג, ג). לפיכך אם שחט בהמה למרקוליס, למרות שאין זו דרך עבודתו, הבהמה נאסרה. מאידך, אם זרק אבן למרקוליס, למרות שזאת דרך עבודתו וחייב על כך מיתה, האבן לא נאסרה כי אין זריקתה עבודה 'כעין פנים'.

נחלקו האמוראים (שם נ, ב – נא, א) בהגדרה המדויקת של 'כעין פנים': לדעת רב, אפילו שבר מקל לפני ע"ז, נאסר מדין תקרובת, שהשבירה דומה לשחיטה (אך אם רק 'קשקש' במקל לפני הע"ז – לא נאסר). ואילו לרבי יוחנן אפילו שחט בהמה מחוסרת איבר לפני ע"ז – אינה נאסרת, כיוון שאין מקריבים בהמה כזו במקדש, ואין זה 'כעין פנים' (עוד נחלקו שם התנאים האם חגב שנשחט לע"ז נאסר משום תקרובת). נחלקו הראשונים כמי הלכה: לראב"ד, מאירי והשלמה, הלכה כרב, וכל שנעשתה בו פעולה הדומה אפילו במקצת לאחת מעבודות המקדש, נאסר מדין תקרובת. ולכן השובר מקל נחשב כשוחט בהמה והמקל נאסר. מנגד, לרמב"ן, רשב"א, ריטב"א ורא"ה, הלכה כרבי יוחנן שרק אם יש דמיון מלא לעבודות המקדש נאסר מדין תקרובת. ולכן מקל ששברו בפני ע"ז אינו נאסר (אמנם שבירה של דבר שמביאים למקדש נחשבת דומה לשחיטה שהיתה במקדש, ולכן אם בצרו ענבים לע"ז הם נאסרים). לתוס' שיטת ביניים, לפיה אין מחלוקת בין רב לרבי יוחנן, ולדעת שניהם אם הדרך לעבוד אותה ע"ז במקל או בבהמה מחוסרת איבר – אזי המקל והבהמה נאסרו בהנאה בשבירה או בשחיטה. אך אם אין הדרך לעובדה בהם – לא נאסרו. וכך דעת הטור ושו"ע (קלט, ג), אלא שבחגב החמירו שהוא נאסר גם אם אין דרך לעובדה בחגב (קלט, ד), כאשר דרך עבודת אותה ע"ז בשחיטת בהמה (פרישה יד).

[4]. מנחות שהובאו לפני האליל: לדעת ר"י, נימוק"י ורא"ה, נאסרות רק אם נעשתה בהן פעולה פולחנית כדוגמת הקטרת חלק מהמנחה על המזבח. אולם לרשב"ם בשם רש"י, רשב"א ורא"ש, המניח מנחה לפני האליל מדברים שהובאו במקדש, כגון בשר, שמנים, סלתות, מים ומלח, גם אם לא הניחה על מזבח ולא עשה בה שום פעולה פולחנית נוספת, הרי זו תקרובת 'כעין פנים'. וכן נפסק בטור ושו"ע קלט, ג. גם פירות שבעת המינים שהובאו לאליל כדוגמת ביכורים שהובאו למקדש נחשבים כ'עין פנים' (רמב"ן וריטב"א ע"ז נא, א).

כתבו רשב"א (ע"ז נא, ב), וט"ז (קלט, ה), שבשר חיה שהובא כמנחה אינו נאסר, כי אין מקריבים כדוגמתו על המזבח. והפרישה קלט, ו, החמיר מפני דמיונו לבשר בהמה שהוקרב על המזבח. לפי זה נראה שגם שאר פירות וירקות יאסור מפני דמיונם לפירות ביכורים. אך לרוה"פ, אינם 'כעין פנים' וכדין בשר חיה. פרחים שמביאים כמנחה במקדשים במזרח, גם הפרישה יודה שאינם 'כעין פנים' ואינם נאסרים. אמנם אם עושים בהם עבודת פולחן, אזי קטיפתם נחשבת כשחיטה (כמבואר בהערה הקודמת).

לרמב"ם (ע"ז ז, טז) שיטה אחרת, לפיה כל המובא כמנחה לאליל נאסר בהנאה אף שלא הובא כמותו במקדש, ולכן כל הנמצא סמוך לע"ז נאסר, כי מן הסתם הובא לה כמנחה. ואזי לדעתו גם נרות או פרחים שהובאו לפני האלילים אסורים בהנאה (כמבואר בב"י קלט, ט-י). אולם ראשונים רבים כתבו שנרות ושעווה שגויים תרמו לעבודה זרה, מותרים לישראל בהנאה לאחר שיבטלום הכמרים, כיוון שהם נחשבים נוי ע"ז שאפשר לבטלם, ולא 'תקרובת', הואיל ואינם דברים הקרבים במקדש (תוס', רמב"ן, ר"ן, רא"ש, רי"ו ועוד. וכן נפסק בשו"ע קלט, ט. ולדעת ב"ח ו, וש"ך ג, ראוי לבעל נפש לחוש לדעת הרמב"ם).