יא – נרות וקישוטים שיוצרו עבור עבודה זרה

[11]. בהמה שהוקצתה לעבודה זרה נפסלה למזבח (תמורה כט, א; בכורות נז, א; ב"ק מ, ב). ואף שכלל הוא ש'הזמנה לאו מילתא', כלומר ייעוד של חפץ לצורך מצווה אינו מקדשו עד שבפועל יקיימו בו את הייעוד. כגון שיִיעדוּ בגד לתכריך למת, אינו נאסר לדברים אחרים עד אשר בפועל יכרכו בו את המת. אולם לגבי עבודה זרה הדין חמור יותר, שכבר לאחר שייעדו בהמה לעבודה זרה על ידי מעשה הכנה, נאסרה להקרבה על המזבח לה'. אבל כל עוד הייעוד נעשה רק בדיבור, לא נאסרה, שכן אמרו בתוספתא (תמורה ד, ב-ג): "אין הקדש לעבודה זרה". וכן אמרו בברייתא בתמורה כט, א: "אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה", כגון שיגזזו את צמר הכבשה. וכן פסקו רמב"ם (איסורי מזבח ד, ד), ברטנורא (תמורה ו, א), ועוד. אמנם מנגד, לראב"ד (בהשגות על הרמב"ם שם) היתה גרסה אחרת בגמרא תמורה שם, לפיה הבהמה נאסרת בעצם הקצאתה בדיבור לאליל, ומשיעשו בה הכמרים מעשה שמבטל את הזמנתה לע"ז, כגזיזת צמרה, הותרה להקרבה על המזבח. וכגרסה זו נקטו רש"י (תמורה כט, א, 'עד') ותוס' (שם 'אלא').

כתב פרשת הכסף ע"ז ז, ב, שאף שהיה מקום לומר שלכתחילה אין להדליק בבית הכנסת, בשבת או בחנוכה נר שהוקצה לשמש לפני ע"ז, למעשה מכמה צדדים יש להקל: א) לשיטת הרמב"ם, הבהמה נאסרת למזבח רק כאשר עשו בה מעשה פולחני כגון גזיזת צמרה, אך כאן שהנרות רק יוצרו לשם כך – מותרים. ב) גם לשיטת הראב"ד שאין צורך במעשה, אפשר שהקצאה לע"ז אוסרת רק להקרבה על המזבח ולא לשאר מצוות. כיוצא בזה פסקו עיקרי הד"ט ח, לח; חת"ס או"ח מב; מ"ב קנד, מד, ועוד. ג) גם לראב"ד, אפשר שמכירת הנרות ליהודי נחשבת כביטול שביטלו הכמרים את הנרות מלשמש לפני ע"ז ובטל מהם האיסור.