בכלל איסורי הכשפים – מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ, שנאמר (דברים יח, י): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ". וכן נאמר (ויקרא יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ". מְעוֹנֵן זה המאמין למכשפים שיש זמנים טובים ויש זמנים רעים, כמבואר בהמשך ההלכה. מְנַחֵשׁ זה המאמין שניתן לדעת על פי אירועים שאירעו לו באקראי מה כדאי לו לעשות, כמבואר בהלכה הבאה.
ככלל, אמונות טפלות של מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ נוצרו על ידי אנשים בעלי אינטואיציה מיסטית שעסקו בכשפים ובקסמים וחשו שדברים מסוימים מרמזים על סכנה או הצלחה. לעיתים הניחוש היה מבוסס על תחושה טבעית, כגון אדם שהתחיל את יום עסקיו בתשלום מס גבוה, עלול להיות מדוכא ובעקבות זאת להיכשל בעסקיו באותו יום, והמנחשים הסיקו שתשלום מס בתחילת היום גורם לכוחות מיסטיים להתנכל לו, ולכן הורו להימנע מתשלום מס בתחילת היום או השבוע או החודש. אולם ישראל מצוּוים להפנות את אמונתם לתורה ולמצוות, שמרוממות את האדם לעשות מעשים טובים ולהוסיף ברכה לעולם, ולא לפנות לאמונות טפלות שאין להן בסיס הגיוני.
גם כאשר נראה שלעיתים המכשפים העוסקים בניחוש הצליחו לנחש את העתיד, לאמיתו של דבר הם לא ראו את כל התמונה, וממילא, גם אם ההולך אחריהם הרוויח לטווח קצר, לטווח ארוך הפסיד פעמיים. ראשית, ההישענות על הדרכות מכשפים מפריעה לאדם לשקול שיקולים הגיוניים שמהם צומחת לאדם יותר ברכה. שנית, ההולך אחריהם ממקד את כל תשומת ליבו, גם הרוחנית, להצלחה החיצונית בלבד, ומסיר עצמו מהתורה, שהדרכתה נועדה לרומם את האדם מבחינה מוסרית ולהוסיף לחייו ברכה בעולם הזה ובעולם הבא.
איזהו מְעוֹנֵן? פירש רבי עקיבא: "זה המחשב עתים ושעות, ואומר: היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח (לקנות סחורה), לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות (חטים שגדלות בערב שביעית דרכן להיות יפות)". מְעוֹנֵן לשון עונָה, והחוטא בכך נוהג על פי אמונה טפלה לפיה זמנים מסוימים טובים וזמנים מסוימים רעים (סנהדרין סה, ב). וכל העושה מעשה על פי זה, חייב מלקות (רמב"ם ע"ז יא, ט).
אבל אין איסור בהדרכת חכמים הנוגעת לזמנים על פי ערכים תורניים. וכפי שהמליצו חכמים (תענית כט, ב), ליהודי שיש לו דין עם נוכרי, שישתמט ממנו בחודש אב שאז מזלו רע, וינסה להמציא את עצמו לדין או לעסק בחודש אדר, שאז מזלם של ישראל מצליח.[2]
