יש אומרים שאין איסור לקבוע סימן שאם יקרה – יקיים את תוכניתו, ואם לא – יחדל ממנה, תוך אמונה שעל ידי כך יצליח. כי לדעתם איסור ניחוש הוא לנהוג על פי סימן שכבר אירע, כגון שצבי חצה את דרכו, ועל כן החליט שלא לצאת לדרכו, אבל לקבוע סימן לעתיד מותר (ראב”ד). ואף שראוי לאדם להחליט את החלטותיו על פי ההיגיון ולא על פי סימנים אקראיים, איסור ניחוש אין בכך.
ולדעת רוב הראשונים, כשם שאסור לנחש על פי מקרה שאירע לאדם, כגון שנפלה פיתו או עבר שועל משמאלו, תוך אמונה שאם ינהג לפי הסימנים הללו יצליח בדרכו, כך אסור לנחש על פי סימן שיקבע לעצמו מראש, תוך אמונה שעל ידי כך יצליח בעסקיו. כגון שיקבע לעצמו שאם מישהו בפגישה ילבש בגד כחול – יסכים לעסקה, ואם לא – יסרב לה. כלומר, הכלל באיסור ניחוש הוא שאסור לאדם להחליט כיצד לנהוג על פי סימנים אקראיים, תוך אמונה שעל ידי כך יצליח. וכיוון שכך היא דעת רוב הראשונים, ואף מדובר במחלוקת באיסור תורה, כך מורים להלכה.
אבל אם יש בסימן שקבע לעתיד היגיון מסוים, גם לדעת המחמירים אין בכך איסור ניחוש. וכפי שנהג אליעזר עבד אברהם, שקבע לעצמו סימן שהנערה אשר תתנדב לטרוח להשקות אותו ואת גמליו, תהיה האשה ש”הוֹכִיחַ ה'” כמתאימה ליצחק, הואיל וסימן זה מעיד על טוב ליבה. ואף שאין איסור בסימן כזה, אין ראוי לנהוג על פי סימנים שכאלה, וכפי שאמרו חכמים (תענית ד, א) שאליעזר “שאל שלא כהוגן”, שכן אם היתה מתנדבת להשקותו נערה שאינה מתאימה, לפי הסימן היה חייב לשדכה ליצחק. לכן אף שאפשר לקבוע סימן שיש בו היגיון, נכון לקובעו כסימן שמקבלים ממנו השראה, ולא כסימן שסומכים עליו.[6]
לכל הדעות אין איסור למי שמתקשה כיצד להחליט, לקבוע לעצמו מנגנון הכרעה שעל פיו ינהג, כגון שיחליט לנהוג על פי הטלת מטבע. ואף שהנוהג כך אינו נוהג בחכמה, כיוון שאינו סובר שהמטבע עתיד לנבא את הצלחתו, אין בכך איסור ניחוש.[7]
[7]. כ”כ ביריעות שלמה א, ד. וכן משמע מרמב”ם (ע”ז יא, ד), ור”ן (חולין צה, ב), שהאיסור כאשר המנחש סבור שעל ידו יצליח אף שאין בכך היגיון. וכן מבואר להלן בסוף הערה 11.
