מְנַחֵשׁ מלשון להחיש (רמב"ן). באופן טבעי אדם אינו יודע מה יקרה בעתיד עד אשר יקרה בפועל, והמנחש רוצה להחיש ולדעת את העתיד על פי אירועים שקורים לו עכשיו, בלא שיהיה קשר סיבתי הגיוני בין מה שאירע לו למה שהוא מנחש שיהיה. הביאו חכמים (סנהדרין סה, ב), דוגמאות לדברים האסורים באיסור 'מנחש': "האומר: פִתו נפלה מפיו" – ועל סמך זה דואג מנזק כל אותו היום. וכן אם "מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו" וראה בזה סימן רע, ועל סמך זה נמנע מלצאת לדרך או לעשות עסק כפי שתכנן. וכן "המנחשים בחולדה, בעופות ובדגים ובכוכבים", עוברים על איסור ניחוש (סנהדרין סו, א). כלומר, היתה אמונה טפלה שאם האדם יראה בעופות או בדגים או בכוכבים דברים מסוימים, יהיה זה סימן עבורו לעשות את העסק או לצאת לדרך, או לחדול מכך.
כמו כן היתה אמונה טפלה, שהמשלם את המכס בתחילת היום, או בתחילת החודש או בתחילת השבוע, יפסיד בעסקיו. לפיכך כאשר המוכס בא לגבות מיסים, מי שמבקש ממנו: "אל תתחיל בי, (כי) שחרית הוא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא", עובר באיסור ניחוש (סנהדרין סו, א).
כיוצא בזה, בכלל איסור 'ניחוש', אסור לעשות מעשים המבוססים על אמונות טפלות שנהגו בהם הגויים. כדוגמת המאמינים שאם תרנגולת קראה בקול של תרנגול זהו סימן רע שכדי להינצל ממנו צריך לשחוט את התרנגולת. כמו כן, אנשים שגידלו אפרוחים נהגו להטיח ביצים בכותל כסגולה לחיי האפרוחים, והיו נשים שלשם כך רקדו בפני האפרוחים וספרו שבעים ואחד מהם. וכן היו מנהגים של נשים שקשורים לבישול מאכלים: בעת שהכינו תבשיל כותח רקדו לפני התבשיל כדי שיצליח, כשבישלו עדשים השתיקו את האנשים כדי שלא יזיקו לבישול, וכשבישלו גריסים צווחו כדי שיתבשלו היטב (שבת סז, ב).
כיוצא בזה, יש חוששים מחתול שחור שעבר לפניהם, שהוא סימן רע ובעקבות זאת משנים את תוכניותיהם. יש חוששים לחזור לבית שזה עתה יצאו ממנו, ואם שכחו דבר, הולכים מעט סביב, ורק לאחר מכן חוזרים לביתם. יש חוששים לשרוק בבית, מחשש שהשריקה תגרום שלא יהיה כסף בבית. ויש שנמנעים מלשבת בזווית השולחן, שמא היושב שם לא יתחתן שבע שנים. ויש שנמנעים מלעבור על תינוק או ילד מחשש שהתפתחותו תיפגע, וכן יש שנזהרים מאוד מלשבור מראה. ויש שעונדים חוט אדום לסגולה. כל החושש מדברים כדוגמת אלו עובר באיסור 'ניחוש'.
אמנם יש סוברים, שכל מנהג שגם יהודים יראי שמיים חששו לו – מותר. לדוגמה, מותר ליוצא מהבית להימנע מלחזור אליו עקב חשש סכנה, ומותר להימנע מלעבור מעל תינוק. אולם למעשה נראה, שהואיל ומדובר במנהגים שנלמדו מהגויים, ואין להם בסיס הגיוני, הם אסורים. ואמנם בעבר היו שחששו למנהגים מעין אלו שנלמדו מהגויים, אולם זה מפני שסברו שבאמת יש בהם חשש סכנה סגולית, אך כיום שרבים יודעים שאין בהם סכנה, חזר הדין למקומו שהם אסורים משום 'ניחוש'. זה הכלל, כל העושה מעשה או נמנע מלעשות מעשה על סמך אמונות טפלות עובר באיסור 'ניחוש'.[3]
בעבר היו שסברו שדברים מעין אלו מסוכנים, וכפי שכתב בצוואת ר' יהודה החסיד (מג), שהיוצא מביתו לדרך ושכח דבר, לא יחזור לביתו אלא יעמוד בחוץ ויבקש שיוציאו לו אותו (הובא בכה"ח קי, כא). וכן יש שלמדו מהרשב"א שיש לקיים את מנהגי הזקנים והזקנות גם אם טעמם לא ידוע (שו"ת א, ט). על סמך זה יש שכתבו חששות נוספים: במנח"י ט, ח, חשש למנהג שלא לאכול מקצוות הלחם. בשו"ת באר משה ח, לו, חשש למה שנהגו שלא לתת לילד שטרם צמחו לו שיניים להביט במראה, ושלא לעבור מעל ילד קטן שמא לא יגדל, ולקשור חוט אדום בעגלה של תינוק. ונראה שתלו דבריהם על שיטת רמב"ן ודעימיה שסברו שאמנם אסור לשאול אסטרולוגים, אבל אם נודע שלדעתם דבר מסוים מסוכן – מותר לחשוש לו, כי לעיתים יש אמת בדבריהם (להלן כה, ה, 3). וכך נהגו לגבי עוד מנהגים שלמדו מהגויים, שהואיל וסברו שיש בדבר חשש סכנה, אין בכך איסור 'ניחוש'.
אולם נראה למעשה שאסור לחשוש לדברים הללו. ראשית, לרמב"ם ודעימיה גם דברי האסטרולוגים הם הבל, ואסור לחשוש לדבריהם משום 'לא תעוננו' (שם). ונראה שלדעתם כל המנהגים המובאים למעלה וכיוצא בהם אסורים משום מעונן או מנחש. ואף אם נניח שהרמב"ן ודעימיה חולקים על הרמב"ם ודעימיה, באיסור תורה נכון לחשוש למחמירים. שנית, נראה שכיום גם לרמב"ן ודעימיה הם אסורים, כי הם התירו לחשוש להם משום שסברו שלעיתים יש אמת בדברי האסטרולוגים והמעוננים, אולם כיום, שידוע לנו שמנהגים כדוגמת אלו המפורטים למעלה הם אמונות טפלות, חזר להיות דינם כדין כל הדרכות המעוננים והמנחשים, שאסורות משום מעונן ומנחש, וכדברי הרמב"ם ודעימיה (ראו להלן כו, יא-יב, ובהערות שם, שיש מנהגים שממשיכים לנהוג משום כבוד לדורות הראשונים). אמנם אין לגעור במי שנוהג בהם, שיש לו על מה לסמוך. וככל שהוא פחות מאמין בדברים הללו, כך חשש האיסור פוחת. אולם אין נכון לכתוב בספרים להיזהר בכך, וכדוגמת מה שהורו הפוסקים שלא לסמוך על התרופות שבש"ס (להלן כט, ה).
בתוספתא שבת (ו, א; ז, יא), מובא שאסור לענוד חוט אדום על האצבע משום 'דרכי האמורי'. כהמשך לכך אמרו בשם רשז"א שאין לענוד חוט אדום שלוקחים מקבר רחל (חכו ממתקים א, דף רפא. אמנם היו רבנים שהתירו). לגבי 'חמסה' (צורת כף יד עם חמש אצבעות), יש שראו אותה כסוג של קמיע, שכאשר כותבים בתוכה 'ה' תוכל לשמש כסגולה כנגד עין הרע (בא"ח ש"ש פנחס יג, בשם החיד"א), ואזי לכל הסוברים שאין להשתמש בקמיע, אין להשתמש בה (לעיל כ, ח).
