אמרו חכמים: אף שהניחוש אסור, סימן מותר (חולין צה, ב). כגון אדם שקנה בית או נשא אשה או נולד לו ילד, ומאז הצליח בעסקיו שלוש פעמים, יכול לראות בזה סימן טוב לכך שהוא נכנס לתקופה טובה של הצלחה, ולהתעודד להרבות בעסקיו. מנגד, אם מאז הפסיד שלוש פעמים בעסקיו, יוכל לראות בכך סימן רע, שתקופה זו אינה מוצלחת עבורו, ומוטב לו למעט בעסקיו.
אך כל זה בתנאי שיתייחס לסימן כאפשרות שאולי תתממש, ולא כתחזית שהוא מאמין שתתממש, כך שהשיקול המרכזי שלו יהיה על פי ההיגיון ולא על פי הסימן, באופן שאם להבנתו העסקה שהוא מעוניין לעשות – טובה, גם אם היה לו סימן רע – לא יימנע מלעשותה, וכן להיפך. שכן אפשר להיעזר בסימן כקריאת כיוון שמצטרפת לשיקול המרכזי, אבל אם יתייחס לסימן כתחזית שהוא מאמין שתתממש, הסימן יהפוך להיות הסיבה העיקרית לכך שיעשה עסקים או יימנע מהם, ויעבור באיסור מְנַחֵשׁ.
כלומר, יש במאורעות שאירעו לאדם סימן וביטוי לאווירה מסוימת שהוא נמצא בה, חיובית או שלילית, ואפשר לשים לב לכך. אלא שהמנחשים הגזימו בחשיבות הסימנים והנהיגו את חייהם על פיהם ועברו בכך על איסור ניחוש. קל וחומר שאסור לנהוג על פי הסימנים כאשר ההתחשבות בהם תפגע בערכי התורה ומצוותיה.[4]
כיוון שיש לסימנים ערך מסוים של יצירת אווירה חיובית שמשפיעה לטובה על החיים, המליצו חכמים לאכול בראש השנה מאכלים שיבטאו סימן טוב לכל השנה (הוריות יב, א; שו"ע או"ח תקפג, א-ב; פנה"ל ימים נוראים ג, יב). וכן נוהגים לומר בהבדלה פסוקי ברכה לסימן טוב, ורבים נוהגים למלא את כוס ההבדלה עד גדותיה כדי שמעט יין יישפך לסימן טוב של שפע (רמ"א או"ח רצו, א). כיוצא בזה נהגו למשוח מלכים מבית דוד ליד מעיין, לסימן ברכה שתימשך מלכותם (הוריות יב, א). כיוצא בזה, נהגו יוצאי קהילות אשכנז לקיים חופות תחת כיפת השמיים, לסימן ברכה שירבה זרעם ככוכבי השמיים (רמ"א אה"ע סא, א). כמו כן, היו שנהגו להתחיל לימוד מסכת חדשה בראש חודש, כסימן טוב של התחדשות (רמ"א יו"ד קעט, ב). אך אין לבטל תורה בשל מנהג זה (ספר חסידים נט).
היו שנהגו לקבוע נישואין בחציו הראשון של החודש, בימים שבהם הלבנה הולכת ומתמלאת, ולא בחציו השני של החודש, שבו הלבנה מתמעטת. אולם רוב ישראל לא דקדקו בזה, שכן הכלל הוא שאין לשנות תוכניות או לפגוע בערכים בגלל סימנים, והימנעות מקביעת נישואין בחציו השני של החודש עלולה לגרום לדחיית מצוות הנישואין בכמה ימים ולהוספת עלויות.[5]
[5]. בשו"ע קעט, ב, הובא המנהג שלא להתחתן בחציו השני של החודש, ומקורו בתשובת רמב"ן (מיוחסות רפג), ושו"ת מהרי"ל החדשות צב. ביאר רמב"ן שאין בזה איסור ניחוש, כיוון שהדבר נעשה ל'סימנא טבא'. אולם למעשה ברוב הקהילות נהגו להתחתן גם בחציו השני של החודש. וכפי שנהג ר"ח מוולוז'ין, שחיתן את בנו בסוף החודש ואמר שאין להקפיד על הזמנים (כתר ראש קיח). וכ"כ בערוה"ש (אה"ע סד, יג), שיותר טוב לא להקפיד על כך כלל. ובשו"ת יהודה יעלה (אה"ע ב, כד), כתב שגם המשתדל לקבוע נישואים בחצי החודש הראשון, ייזהר שלא לומר זאת בפיו, משום שלרמב"ם הדבר אסור. ויש שביארו שהפוסקים רק התירו מנהג זה ואמרו שאין בו ניחוש, אך לא המליצו לנהוג לפיו (שו"ת אריה דבי עילאי אה"ע יח). בכל אופן, כאשר ההקפדה על הסימנים גורמת לעיכוב במצווה, יש להימנע מלהתחשב בהם, וכפי שכתב בספר היראה (אות רכח): "ואם יש לו לאדם לעשות מצווה, כגון לחזור על מסכתא או להשיב בנו אל הספר, לא יאמר: אמתין עד ראש חודש או עד הפסח, כי כל יום וכל עת טוב להתחיל ולעשות במצוות, ומי שאינו מקפיד – לעולם לא יקפידו עמו. אך המקפידים, השטן עומד על ימינם לשטנם, להחזיקם בטעותם". יש להוסיף שבעבר החתונות התקיימו בקרב הקהילה המצומצמת, ושינוי תאריך החתונה לא הצריך מאמץ רב, ואילו כיום החתונות נערכות בקהל רב ובאולמות ועל ידי כמה בעלי מקצוע כנגנים וצלמים, וצמצום זמני החתונות לחצי הראשון של החודש, ייקר מאד את מחירי החתונות. על כלל מנהגי הסימנים הנהוגים בישראל הביא המרדכי (יומא תשכג) את תשובת הגאונים, שביארו שבכולם יש ביטוי לערכים טובים ששורשם בתורה ובחז"ל. (ראו לעיל הערה 2).
