היו חכמים שכאשר התלבטו אם לצאת לדרך או לעשות דבר מה, ביקשו מילד קטן שלומד מקרא: "פְּסוֹק לי פְּסוּקְךָ". כלומר, אמור לי את הפסוק שלמדת היום, ומתוך הפסוק שאמר פשטו את ספקם. וכן מסופר על רבי יוחנן שחי בארץ ישראל והתלבט אם לרדת לבבל כדי לפגוש את האמורא שמואל, וכדי לפשוט את ספקו שאל ילד מה הפסוק שלמד. השיב הילד: "וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א' כח, ג), הסיק מכך רבי יוחנן ששמואל נפטר, ונשאר בארץ. אולם סיימה הגמרא שבאמת שמואל היה חי, אלא שכדי שלא יטרח לרדת לבבל, זימנו לו מן השמיים פסוק זה (חולין צה, ב).
ביארו הראשונים שאין במעשה זה איסור ניחוש, כי איסור ניחוש הוא לסמוך על סימנים שאין בהם היגיון, ואילו בשאלת הפסוק מהילד יש מעין 'נבואה קטנה'. שכן אמרו חכמים (ב"ב יב, ב): "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (ילדים קטנים). אמנם לרמב"ם, אסור לנהוג על פי מה שהילד יאמר, אלא רק לשמוח במידה ויאמר פסוק טוב, ולהתחזק מכך שזה סימן טוב בנוגע לדבר שכבר עשה (רמב"ם ע"ז יא, ה). אולם לדעת רוב הפוסקים, מותר לנהוג על פי הפסוק שהילד יאמר, ובתנאי שההדרכה העולה מהפסוק לא תהיה מנוגדת להדרכת התורה או להיגיון. בפועל, רוב ככל הרבנים במשך כל הדורות לא נהגו להיעזר ב'שאלת פסוק', אלא נהגו על פי שיקול דעתם.[8]
לגבי הנבואה שבדברי הילדים, אמרו בב"ב יב, ב: "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". ביאר מהר"ל (נצח ישראל כו), שלעיתים דווקא מי שאין בו דעת מסוגל לקלוט בפשטות דברים מהעליונים. וכן פירש חת"ס (ב"ב יב, ב), "כי לפעמים נשמת אדם רואה דברים, ולבו אומר לו", אלא שהוא נמנע מלאומרם כי בעיני שכלו זה נראה כדברי שטות, והשוטה והתינוק אומרים אותם בלא מחסומי השכל.
