אמרו חכמים, ששלמה המלך ידע להבין את שיחת העופות, וזהו שנאמר (מלכים א’ ה, י): “וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם”, שהיו מכירים את שפת העופות (במדב”ר יט, ג). וכן למדו מהפסוק (קהלת י, כ): “כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר” – “זה העורב וחכמת טיארין” (שפת העופות).
כיוצא בזה, היו חכמים שהיו בקיאים בשיחת אילנות, כדוגמת רבן יוחנן בן זכאי שאמרו עליו שידע שיחת דקלים (סוכה כח, א). חכמות אלה מבוססות על ההנחה שכל דבר שעומד לקרות בעולם נודע תחילה בעולמות עליונים, ויש לכך רמזים שונים בעולם, בתנועת האילנות, בצפצוף הציפורים ובמעופם. ביאר המהר”ל שדווקא בעלי חיים, שהם פשוטים יותר מהאדם, לעיתים מקבלים רושם מהעליונים ומבטאים אותו בלי משים בדרכם. והעופות, שהם יותר רוחניים, קולטים יותר עתידות (נצח ישראל כו; חידושי אגדות חולין סג, א). בימים שבהם הכוחות המיסטיים היו מפותחים יותר, היו שלמדו חכמות אלה (ספר הגלגולים לה; של”ה פרשת נח תורה אור).
מסופר בתלמוד (גיטין מה, א) על רב עיליש שנפל בשבי, והיה עמו בשבי נוכרי שידע להבין את שפת העופות. שמע הנוכרי עורב ויונה שאמרו: “עיליש בְּרח, עיליש בְּרח”, על סמך זה החליט רב עיליש לברוח וניצל. אולם הנוכרי שהבין בשפת העופות וברח עמו נתפס ונהרג. ואף שאמרו חכמים (סנהדרין סו, א), שבכלל איסור מעונן אסור לנחש בעופות, הכוונה לאמונה טפלה שאם יראה אדם בעופות דברים מסוימים יהיה בכך סימן עבורו שכדאי לעשות עסק או לצאת לדרך או להיפך. אבל למי שמכיר באמת את שפת העופות, מותר להתחשב בכך (ריטב”א גיטין מה, א; נימוק”י סנהדרין טו, ב, הובא בב”י).
אמנם מהרמב”ם ומהרמב”ן משמע שאסור לעשות מעשה על סמך שיחת העופות, ואיסור זה מכלל איסור מעונן ומנחש (רמב”ם ע”ז יא, ד; רמב”ן ויקרא יח, יט; מהרש”א, חיד”א סנהדרין סו, א). ולשיטתם רב עיליש סמך על שיחת העופות מפני שהיה במצב של פיקוח נפש (שו”ת הרשב”א א, תיג; להלן כט, 6).
