בפסוקים רבים הזהירה התורה את ישראל שלא ללכת בחוקות הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): “כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ”. וכן נאמר אחר פרשת איסורי עריות (ויקרא כ, כב-כד): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים”. וכן נאמר (שמות כג, כד): “לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם…”. וכן נאמר (דברים יב, ל): “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ, וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי”.
משמעות האיסור שלא לנסות לחקות את הגויים במנהגיהם כדי להיות כמותם, כגון להתלבש או להסתפר כפי התלבושות והתספורות המיוחדות להם, כדי שלא ייגררו ישראל אחר תרבות הגויים ואמונתם ויזנחו את מצוות התורה. ‘חוק’ הוא מנהג שהתקבע עד שהפך לנוהג מחייב. כלומר, מעבר לאיסור לעבוד אלילים או לכבדם, ישנו איסור ללכת בחוקות הגויים, היינו להידמות לגויים על ידי אימוץ מנהגים שהתקבעו בתרבותם.
בכלל האיסור, שלא להידמות לגויים בעשיית מעשים שמבוססים על אמונות טפלות. כדוגמת המובא בתלמוד (שבת סז, ב), שהיו גויים שנהגו לומר לעורב בעת שהוא קורא: “צרח”, ולעורבת: “שריקי והחזירי לי זנביך לטובה”. ואם שמעו תרנגול שקרא בקול של עורב, או תרנגולת שקראה בקול של תרנגול, ראו בכך סימן רע והורו לשוחטם. וכן השותה משקה היה אומר: “אשתה ואותיר, אשתה ואותיר”, כסגולה לכך ששתייה מעטה תועיל לו כמרובה. כמו כן, אנשים שגידלו אפרוחים נהגו להטיח ביצים בכותל כסגולה לחיי האפרוחים, והיו נשים שלשם כך רקדו בפני האפרוחים וספרו שבעים ואחד אפרוחים. וכן היו מנהגים של נשים שקשורים לבישול מאכלים: בעת שהכינו תבשיל כותח רקדו לפני התבשיל כדי שיצליח, וכשבישלו עדשים השתיקו את האנשים כדי שלא יזיקו לבישול, וכשבישלו גריסים צווחו כדי שיתבשל היטב, והיו שנהגו להטיל מימיהן לפני התבשיל, כדי שיצליח.
איסור זה נקרא בלשון חכמים ‘דרכי האמורי’ (שבת סז, א-ב), על שם עמי כנען, שנקראו גם בשם הכללי ‘אמוריים’. כיוצא בזה, כל הנוהג מנהג גויים שאין לו הסבר הגיוני או תועלת מוכחת, וממילא מסתבר שהוא מבוסס על מנהגי אלילים או על אמונה טפלה שמנהג זה יביא מזל, עובר על איסור ‘בחוקותיהם לא תלכו’ וחייב מלקות.[1]
