יש אומרים שאסור מהתורה לקרוא לילדים בשמות נוכריים שאינם מצויים בישראל, וכן אסור למי שהוריו נתנו לו שני שמות, אחד נוכרי ואחד יהודי, להשתמש בשם הנוכרי. שכן אסרה התורה להידמות לנוכרים, אפילו בלבושיהם ובמנהגיהם, קל וחומר שאין להידמות להם בשמותיהם. וכן למדנו מדברי חכמים (במדב”ר יג, כ), שישראל נגאלו ממצרים בזכות “שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה”. אולם לדעת רוב הפוסקים, אף שאין ראוי לקרוא ליהודי בשם מובהק של נוכרים, אין בזה איסור גמור של ‘חוקות הגויים’, הואיל ואין עושים זאת לשם דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (לעיל הלכה ב). ולכן גם אין חובה למי שיש לו שני שמות, יהודי ונוכרי, להקפיד שיקראו לו דווקא בשם היהודי.
וכל זה כאשר מדובר בשם מובהק של נוכרי שאינו מצוי בישראל, אבל אם השם הנוכרי כבר השתרש בקרב ישראל, לכל הדעות אין מניעה לקרוא בו. וכן מצינו שבכל הגלויות יהודים נקראו בשמות של נוכרים, ומהם רבנים ורבניות, כדוגמת רבי אלכסנדרי (ברכות יז, א), רבי מימון אבי הרמב”ם, ורבי וידאל בעל ה’מגיד משנה’. וכן ביידיש: פישל, בער, גיטל, גולדה. וכן בספרד: פורטונה. ואף שמלכתחילה היה ראוי ליהודים להיקרא בשמות שיסודם בשפה העברית, ולדעת רבים, הראשונים שהחלו לקרוא לילדיהם בשם הנוכרי לא נהגו כראוי, אולם אחר שהשם השתרש בישראל, אין מניעה לקרוא לילדים בשם זה.[8]
כאשר מדובר בשם שכבר השתרש בישראל, לכל הדעות אין איסור לקרוא ליהודי בשם זה. וכפי שמצינו שתנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים נקראו בשמות נוכריים, כמו אנטיגנוס איש סוכו, סומכוס, רבי אלכסנדרי, ועוד כמבואר למעלה. ואף שכאשר התחילו להשתמש בשמות אלו, ייתכן שניסו למנוע זאת ומחו על כך, משעה שהשתרשו השמות בישראל, אין מניעה להשתמש בהם (אג”מ או”ח ד, סו; ה, י; אה”ע ג, לה).
