האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).
גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]
אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו. לכן מותר היה להעמיס אבנים על עצים שהיו משירים את פירותיהם, כי סברו שאם יעשו כן כוחם ייחלש ולא יהיה להם עודף כוח להשיר את פירותיהם. וכן מותר לסמנם בצבע אדום, כדי שהעוברים יראו שהם חולים ויתפללו עליהם. וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).
כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת.
כמו כן התיר מהרי”ק (פח) לרופאים ללבוש בגד מיוחד שהיו הרופאים הנוכרים מקפידים ללבוש, כדי שידעו החולים שהם רופאים ויבואו להתרפא אצלם בתשלום. ואף שמנהג זה היה מנהג גויים, והרופאים היהודים בעבר לא נהגו בו, כיוון שהרופאים היהודים רצו לאמצו לצורך פרנסתם, אין בכך איסור.[3]
אפשרות נוספת, שחיקוי הגויים בדבר שאין בו מנהג של דת זרה אסור מדרבנן, וכפי שכתב המאירי (סנהדרין נב, ב), שמהתורה אסור ללכת אחר חוקים שקשורים לדת זרה, ואחר חוקים אחרים אסור מדברי סופרים, “כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימָשכו אחריהם מזו לזו”. וכ”כ רבי אברהם בן הרמב”ם (המספיק לעובדי ה’ ח”ב כה), וכן עולה משו”ת הרמב”ם (רמד). וכ”כ שיירי כנה”ג (קעח, הגב”י ה). ועי’ קרן לדוד כב, ו’דא גזירת אורייתא’ עמ’ יט.
[3]. בע”ז יא, א, למדנו שמותר לשרוף את בגדיו וכלי תשמישו של מלך שמת, ואין בזה איסור של ‘חוקות הגויים’, “אלא חשיבותא היא”. ביאר הר”ן (שם ב, ב, ברי”ף): “לא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים – אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים, אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא, לשרוף לכבודן כלי תשמישן, לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא”. וכן דעת מהרי”ק (שורש פח), שביאר בהרחבה שהאיסור הוא בדברים שמוכיחים שהיהודי מתכוון במעשיו להתדמות לגויים שעושים מעשים אלו, כגון דברים שאין בהם טעם, שאלו דברים שאלמלא היה רוצה לחקות את הגויים – לא היה עושה. או דברים שיש בהם משום פריצות או יהירות, ובעשייתם יש ביטוי של אימוץ תרבותם. בסנהדרין נב, ב, הוסיפו חכמים ששריפת כלי תשמישו של מלך יש לה גם מקור במקרא, שנאמר (ירמיהו לד, ה): “בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ – כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ”. כלומר, הפסוק מלמד שיש טעם ותועלת לנוהג (מלמד להועיל או”ח טז; שרידי אש ב, לט).
אמנם הגר”א (קעח, ז) חלק על הר”ן ומהרי”ק, ולדעתו גם דבר שיש בו טעם אסור ללמוד מהגויים בלא שיהיה לכך מקור בתורה, שכן עולה מסנהדרין נב, ב, שהריגה בסייף נצרכה למקור מהתורה למרות שיש בה היגיון. ויש מהאחרונים שלמדו דעה זו מתוס’ (סנהדרין נב, ב, ‘אלא’), שדייקו מהגמרא שם שההיתר לשרוף את כלי המלך הוא כי יש לכך מקור בפסוק, משמע שבלא מקור מהפסוק, גם מנהג הגיוני אסור ללמוד מהגויים (מהר”ם שיק סנהדרין נב, ב). ויש סוברים שכך היא גם דעת הר”ן (משפטי עוזיאל ז, ס; יין הטוב ח”א יו”ד יב). אמנם בשרידי אש (ב, לט) ביאר על פי תוס’ בע”ז (יא, א, ‘ואי’), שגם בעלי התוס’ מסכימים לר”ן ולמהרי”ק, ואין הכרח לומר שהגמרות חלוקות.
למעשה, רובם המכריע של הפוסקים כתבו שאין איסור ‘חוקות הגויים’ כשיש טעם ותועלת לנוהג. כ”כ ריב”ש (קנח), ב”ח (קעח, ז) ומהריק”ש (ערך לחם קעח, א). גם ב”י קעח, א, ורמ”א שם, פסקו כר”ן ומהרי”ק. וכ”כ לבוש קעח, א; אמרי א”ש יו”ד נה; בית שלמה יו”ד ב, רכז; כתב סופר יו”ד קעה; יד שאול; יד הקטנה; פרי השדה א, מח; בית הילל, ועוד רבים. ואף לגר”א כשיש במנהג טעם ותועלת מוחשיים וברורים, אין בו איסור ‘חוקות הגויים, שכתב: “ולאו דווקא משום דכתיב באורייתא, אלא כל דבר שהיינו עושים זולתם – מותר” (שרידי אש ב, לט). לדוגמה, פשוט שגם לגר”א מותר לאכול בסכו”ם אף שהוא מנהג שהתחדש אצל הגויים, הואיל ותועלתו ברורה מאוד.
