אסור להשתמש בתרופות סגוליות או בלחשים שנעזרים בכוח של עבודה זרה, משום איסור עבודה זרה (שו”ע יו”ד קנה, א; לעיל ד, ד). כמו כן אסור להשתמש בתרופות סגוליות או בלחשים שנעזרים בכוחות טומאה ומלאכי חבלה, משום איסור כשפים. וכן אסור להשתמש בסגולות ובלחשים של מנהגי גויים בלא שרופאים או מרפאים טוענים שהם מועילים, משום איסור ‘דרכי האמורי’ (‘חוקות הגויים’). אבל כשהסגולות והלחשים אינם נעזרים בכוחות טומאה, ולדעת מרפאים הם מועילים, למרות שאין הסבר לדרך שבה הם מועילים ותועלתם נראית כסגולה, כל זמן שניכר שייעודם לרפואה, מותר להשתמש בהם.
כדי שיהיה ניכר שהם לרפואה, צריך שרופאים או מרפאים שאנשים רגילים לפנות אליהם, יהיו סבורים שהם יכולים לרפא. גם מרפאים בדרכים אלטרנטיביות שלא הוכחו במחקר מדעי, רשאים לקבוע שמדובר בתרופה, הואיל ואנשים רגילים לפנות אליהם לצורכי רפואה. גם תרופות שבתחילה עובדי אלילים ומכשפים טענו שפעולתן בכוח מאגי, אם מרפאים שאינם קשורים לאותה אמונה משערים עתה שהן מועילות וממליצים עליהן – מותר להשתמש בהן. וכדרך שאמרו חכמים (שבת סז, א), שמי שסובל מכאב אוזניים רשאי ליטול ביצה של חרגול ולהצמידה לגופו כדי להקל מכאביו, ומי שסובל מהפרעות שינה רשאי ליטול שן של שועל. ואף בשבת מותר לו לצאת בהן לרשות הרבים, שהואיל והרופאים באותם הימים סברו שהן יכולות להועיל, הן נחשבות כחלק מבגדו (רמב”ם שבת יט, יג; שו”ע או”ח שא, כז).
כמו כן, התירו חכמים (שבת סז, א) להשתמש בלחשים שנודעו באותם ימים כמועילים. רוב הלחשים נאמרו יחד עם מעשים סגוליים מסוימים, כגון מי שנתקעה עצם בגרונו, היה מביא עצם אחרת מאותן מין, מניחה על ראשו ואומר: “חד חד נחית בלע, בלע נחית חד חד” (אחד אחד תרד תיבָּלע, תיבלע תרד אחד אחד). ואם נתקעה בגרונו עצם של דג, אומר: “ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא”. כל זה בתנאי שמרפאים טוענים שהם מועילים. וגם כשאין הסבר לדרך פעולתם, הואיל ובפועל מרפאים חושבים שהם מועילים – מותר להשתמש בהם. שכן ייתכן שהם מועילים בדרך שעדיין אינה מובנת לרופאים, ואולי הם מועילים בדרך פסיכולוגית (כדוגמת אפקט פלצבו).
אבל תרופות ולחשים שלדעת המרפאים למיניהם אינם מועילים, וגם אין הסבר לדרך שבה הם יכולים להועיל, כיוון שהם נעשים כחיקוי מעשי הגויים – אסורים משום ‘דרכי האמורי’.[1]
ככלל, לרבנו יונה, רק כשהתרופה הסגולית בדוקה, היא מותרת בשימוש (דעת י”א בשו”ע או”ח שא, כז). לרמב”ם, די שתהיה טענה רצינית, בדרך כלל של רופאים, שהיא אולי מועילה (מו”נ ג, לז). ולרשב”א וריטב”א, גם כאשר אנשים שאינם רופאים טוענים שהיא יכולה להועיל, אינה בכלל איסור ‘דרכי האמורי’, ורק אם בדקו והוכיחו שאינה מועילה – אסורה (חידושיהם על שבת סז, א; שו”ת הרשב”א א, קסז; תיג). כתבתי למעלה כדעה הממוצעת, תוך הדגשה שגם מרפאים אלטרנטיביים יכולים לקבוע זאת, כי אין הכוונה לברר מה באמת מרפא, אלא מה נחשב בעיני האנשים השונים העוסקים ברפואה כמרפא, כמבואר בהערה הבאה.
