לעיתים כאשר ברור לאדם שעומדים להעבירו על דת בעל כורחו ותוך השפלת צלם אלוהים שבו, מותר לו למסור את נפשו כדי להימנע מכך. וכמעשה שסיפרו חכמים (גיטין נז, ב) על הנשבים בחורבן בית שני: “מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (לצרכי זנות בבית בושת), הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים. אמרו: אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא? דרש להם הגדול שבהם: אָמַר ה’ מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (תהלים סח, כג), מִבָּשָׁן אָשִׁיב – מבין שיני אריה אשיב, מִמְּצֻלוֹת יָם – אלו שטובעים בים. כיוון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ואמרו: מה הללו שדרכן לכך – כך, אנו שאין דרכנו לכך (במשכב זכר) – על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר (תהלים מד, כג): כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה”.
אם הנהרג על קידוש השם מתייסר מאוד, ולמרות זאת אינו מזרז את מיתתו אפילו רגע אחד – קדוש ייאמר לו. וכפי שמסופר (ע”ז יח, א) על רבי חנינא בן תרדיון, שבעת שגזרה המלכות שלא לעסוק בתורה, היה מקהיל קהילות ברבים ודורש בדברי תורה כשספר תורה מונח לו בחיקו. תפסו אותו ודנו אותו למיתה בשריפה. “הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהם את האוּר, והביאו ספוגים של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להם: גווילים נשרפים ואותיות פורחות. (אמרו לו) אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש (כדי שימות במהרה ולא יתייסר). אמר להם: מוטב שייטלנה מי שנְתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קְלַצְטוֹנֵירִי (התליין): רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגים של צמר מעל לבך (שמעכבים את שרפתך ומרבים ייסוריך), אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגים של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא (התליין) קפץ ונפל לתוך האור”. שביקש לכפר על חטאיו שהיה תליין. “יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקְלַצְטוֹנֵירִי מזומנים הם לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים”.
אמנם יש לשאול, היאך התליין התאבד וזכה לעולם הבא? ואפשר, שידע שעומדים להוציאו להורג על שהפר את גזרתם שהקל מייסוריו של רבי חנינא בן תרדיון. ועוד, שלפעמים חוטאים גדולים רשאים להמית את עצמם בתשובה, כדי להראות עד כמה גדולה חרטתם.[13]
היו מקרים שבהם נוצרים רשעים כפו באיומי רצח קהילות שלמות להתנצר. ונחלקו הרבנים, האם נכון להקדים ולהרוג ילדים ולהתאבד כדי שלא ייכשלו בהמרת דת, או שצריך להמתין שמא תתבטל הגזירה. “מעשה ברב ששחט תינוקות בשעת השמד, שירא שיעבירום על דת. והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח. והוא לא חשש לדבריו. ואמר הרב המונע: אם כדברי, ייהרג אותו רב במיתה משונה, וכן היה… ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים” (אורחות חיים ח”ב ד, א, דין אהבת השם ויראתו). כתב מהר”ם מרוטנבורג (שו”ת רעג): “שהרבה גדולים היו שוחטים את בניהם ואת בנותיהם, וגם רבנו קלונימוס עשה כן”. והעושה כן ולבסוף ניצל, אינו צריך לעשות על כך תשובה.
יש אומרים שמי שכופים עליו לעבור, תוך ייסורים קשים שעומדים להימשך זמן רב – רשאי לעבור, כי החובה להיהרג היא רק כאשר האפשרות השנייה היא מיתה, אבל ייסורים בלא גבול, קשים יותר. וכך למדו מכתובות לג, ב: “אלמלי נגדוה (ייסרו) לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא” (שטמ”ק שם עפ”י ר’ אליעזר). ורבים סוברים, שגם בייסורים קשים יתייסר ולא יעבור, ומה שאמרו על חנניה, מישאל ועזריה שבייסורים היו עוברים, הוא מפני שהצלם לא היה ממש ע”ז (ריטב”א ותוס’-רא”ש בשם ר”ת, כתובות לג, ב).
