כ – הצלה על ידי פגיעה

[18]. אמנם לדגמ”ר (קנז, א), ואבני נזר (יו”ד קכט, י-יג), אם אחת מהן כבר נאנסה ימסרו אותה, כי הפגיעה בה חמורה פחות.

דרשו הגויים אחת מסוימת, יש אומרים שדין זה כדין מסירה להריגה, ולפוסקים כר’ יוחנן (לעיל הלכה יח) ימסרו אותה ולא ייטמאו כולן (ר”ן). ולפוסקים כריש לקיש, לא ימסרו אותה. אמנם גם לשיטתם, אם איימו שאם לא ימסרו אותה יהרגו את כולן, ימסרו ולא ייהרגו כולן. משום שבמסירתה אין עוון גילוי עריות החמור, שכן הנאנסת בבחינת ‘קרקע עולם’, שאינה שותפה בעוון (ט”ז קנז, ט).

כתב בנו”ב תנינא יו”ד עד, שאסור לציבור שנתבע על ידי המלכות למסור נערים לצבא לבחור נערים קלים ופרוצים, מפני שעבודת הצבא כרוכה בסכנת נפשות, ואין לדון אותם למיתה על קלותם. ועוד, שלא נתברר חטאם בעדות. ועוד, שאולי משובת נעורים היא. כתב אמרי א”ש יו”ד נב, שמותר לשלם כסף למי שמוכן להימסר לצבא במקום אדם אחר.

[19]. הסיפור הורחב בשאילתות מב: “אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד ונתן בן צוציתה שמיה שנתן עיניו באשה אחת אשת איש וחנה שמה, והעלה בלבו לטנפה ושיגר לה זהב וכסף לשכב אצלה ולא קיבלה, ומרוב תאוותו נפל בחולי וחלה ימים רבים…”. החיד”א בפתח עינים כתב שהוא האיש שעליו כתב רש”י (סנהדרין לא, ב, ‘לדזיו’): “ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה, שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ונפל בחולי, ואשת איש היתה, לימים נצרכה ללוות ממנו ומתוך דוחקה נתרצית לו, וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא, וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרי ליה ר’ נתן צוציתא במסכת שבת (נו, ב)”. מתוך כך למדנו שמתחילה האשה לא רצתה בו. לאגדה שהביא רש”י, האשה היתה אשת איש, אולם בגמרא סנהדרין עה, א, הובאה גם דעה שהאשה היתה פנויה, ואע”פ כן הורו חכמים להחמיר מהטעמים המובאים למעלה.

רבים מבארים שלא התחשבו בסכנת האיש, הואיל והוא הביא אותה על עצמו בהחלטתו להתאוות לה (תוס’ חכמי אנגליה סנהדרין עה, א; רדב”ז ד, ב; יעב”ץ מגדל עז א, יא-יד; שם אריה אה”ע לג, שפת אמת פסחים כה, א, ועוד). עוד אפשר, שסברו חכמים שהרופאים הגזימו בסכנתו, וכפי שבתחילה אמרו שאין לו תקנה עד שתבעל ואח”כ שינו את עמדתם (יעב”ץ שם ועוד).

הרמב”ם לא כתב שייהרג על אביזרייהו דעריות, אלא רק על עריות ממש (מנחת חינוך רצו, יט). אולם רבים סוברים שכמו שבשפיכות דמים נהרגים גם על אביזרייהו (לעיל הערה 15), כך גם על ‘אביזרייהו דעריות’ ייהרג ולא יעבור, כלומר בכל העריות שייהרג ולא יעבור עליהן (לעיל הערה 17), ייהרג גם על איסור תורה של נגיעה לשם תשוקה בלא משכב (ר”ן, מאירי, מהר”ם חלאווה, אורחות חיים, ש”ך קנז, י; בית שמואל אה”ע כ, א; חוו”י קפב). ויש אומרים שייהרג ולא יעבור גם על איסורי דרבנן שלהם (ריב”ש רנה; שו”ת רא”ם א, נט). נראה שהסוברים שייהרג על ‘אביזרייהו דעריות’ הכוונה למצב שממנו יש סיכוי רב שיגיע לגילוי עריות ממש, וכדוגמת המקרים של אביזרייהו של שפיכות דמים שגורמים למיתתו של הזולת. (ועי’ אג”מ אה”ע א, נו).

[20]. יעל אשת חבר הקיני פיתתה את סיסרא שר הצבא שלחם בישראל לשכב עמה כדי להתישו ולהורגו ולהציל את ישראל. ועליה אמרה דבורה הנביאה בשירתה (שופטים ה, כד-כז): “תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ…”. אמרו חכמים (נזיר כג, ב), על יעל: “גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה”. וכ”כ תוס’ (יבמות קג, א, ‘והא’; סנהדרין עד, ב, ‘אסתר’), ומהרי”ק קסז. לנו”ב תנינא יו”ד קסא, המצווה היא דווקא להצלת כלל ישראל, אבל להצלת ציבור אין היתר. וכ”כ מרן הרב קוק משפט כהן קמג, עמ’ שט. ויש שהתירו גם לצורך רבים, וכ”כ מאירי סנהדרין עד, ב; שבות יעקב ב, קיז. כיוצא בזה, לאחר בקשת מרדכי מאסתר להתחנן על עמה, הלכה אסתר אל אחשוורוש כדי לרַצותו שישמע בקולה ויבטל את גזירת ההשמדה מעם ישראל. יש אומרים שאסתר היתה אשת איש (מגילה טו, א), ואזי גם ממנה ניתן ללמוד שלשם הצלת ישראל היה מותר לה להיבעל באיסור, ואין לה מכך פגם, אלא להיפך, זכתה לנבואה ונמנתה עם שבע הנביאות שהיו לישראל (שם יד, א), וסיפורה נכלל בכתובים (שם ז, א).