ד – כנסייה נוצרית

כפי שלמדנו (לעיל ה, ז; י), אף שלדעת רוב הפוסקים הנצרות היא עבודה זרה בשיתוף שמותרת לבני נח, לישראל היא נחשבת עבודה זרה. לפיכך, בכלל איסור התורה (ויקרא יט, ד): “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם”, אסור לישראל להיכנס לכנסייה נוצרית, וכן צריך להתרחק מפתח כנסייה כמו מפתח בית עבודה זרה (לעיל הלכה א). וישראל שנהנה מראיית צורותיה או משמיעת נגינות שמנגנים לכבודה או מהרחת הקטורת שמקטירים לפניה, עובר גם על איסור הנאה מעבודה זרה (לעיל י, ח). ואף אסור ללכת בדרך המובילה לכנסייה בעת שמקיימים בה פולחן, שלא יחשדו בו שהוא הולך להשתתף בפולחנם (לעיל הלכה ב).

בנוסף, הנצרות שעוררה שנאה לישראל וניסתה להעביר את ישראל על דתם, נחשבה כ’מינות’, היינו דעה שמסכנת את היהודים והיהדות. ולהלכה יש להתרחק מבית מינות כמו מבית עבודה זרה, שנאמר (במדבר טו, לט): “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם”, דרשו חכמים: “אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות” (ספרי שם; ברכות יב, ב). וכן נאמר (משלי ה, ח): “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ”, דרשו חכמים (ע”ז יז, א): “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ – זו מינות…”.

בדורות האחרונים התרחשו בקרב הנוצרים שינויים רבים לטובה. ראשית, בתהליך הדרגתי הצד האלילי נקלש, עד שיש פוסקים שסוברים שכבר אינה נחשבת עבודה זרה (לעיל ה, יב). אמנם רוב הפוסקים סוברים שכל עוד הנוצרים מאמינים ש’אותו האיש’ הוא אלהים, היא עבודה זרה בשיתוף. שנית, נוצרים רבים התנערו משנאת ישראל. ראשי הזרם הקתולי קיבלו החלטה עקרונית המביעה התנגדות לשנאת ישראל ולמיסיון בקרב ישראל, ומהם שאף אמרו שהבחירה האלוהית בישראל לא בטלה. כמו כן בזרם הפרוטסטנטי התגבשו זרמים אוונגליסטים של אוהבי ישראל שמאמינים בסגולת ישראל ואף סייעו לתנועה הציונית, כדוגמת הלורד בלפור (לעיל ו, ז-ח, 3). כל השותפים לעמדות אלה אינם נחשבים כ’מינים’, ורבים מהם אף נחשבים כחסידי אומות העולם.

אמנם לישראל, שקיבלו את התורה בסיני, הנצרות אסורה כדת זרה, ואין חטא ואסון נורא יותר לישראל מאשר להמיר לדת אחרת, והזיכרון המר מהכפייה להתנצר עוד צרוב בנפש ישראל. לפיכך, אף שהיחס כלפי הנוצרים שהתנערו משנאת ישראל השתנה, דיני ההתרחקות מכנסיות נותרו במקומם.^[3]