אף שהורו חכמים להתרחק מעבודה זרה, אם נאלץ יהודי לעבור בסמוך לה, עליו לברך על ראייתה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו” (שו”ע או”ח רכד, א). ואף שאסור לפנות אל האלילים על ידי התבוננות בעבודה זרה, האיסור הוא להאריך בהסתכלות כדי להתבונן בה, אבל בראייה קלה אין איסור. מגמתה של ברכה זו לכוון את דעתנו, שאף שה’ מושל בכל, וביכולתו לאבד את כל העבודות הזרות, נתן בחירה חופשית לאדם, והאריך אפו לעוברי רצונו המדמים בנפשם שאלילים שונים מנהיגים את העולם, כדי שיוכלו לחזור בתשובה ולבחור להאמין בה’.
הברכה היא על ראיית הפסלים שסוגדים להם, אבל הרואה בניין שבתוכו פסלים של עבודה זרה – לא יברך (ב”ח). ראה את אותו הפסל שוב בתוך שלושים יום – לא יברך. ואם עברו שלושים יום – יברך. וגם אם לא עברו שלושים יום, אם ראה פסל אחר, אפילו מאותו סוג – יברך.
המתגוררים בין עובדי עבודה זרה ורגילים לראות את פסליהם, אינם מברכים על ראייתם, גם אם בפועל לא ראו אותם שלושים יום, משום שראייתם נחשבת אצלם לשגרתית ואין בה חידוש (רמ”א או”ח רכד, א, א”ר, מ”ב ג). אבל אם יראו פסלים של דת אחרת שאינם רגילים בה – יברכו.
נראה שמחמת הספק אין לברך על פסלים של עובדי עבודה זרה בשיתוף, היינו שמאמינים גם בה’ אחד שהוא מעל האלילים, כפי שנוהגים רוב עובדי האלילים כיום.[16]
כתבו תוס’ (ברכות נז, ב, ‘הרואה’): “אין אנו רגילים לברך, לפי שאנו רואים אותה בכל יום”. כלומר, במקום שרגילים לראות ע”ז אין מברכים, הואיל ואין חידוש בראייתה, וכדוגמת שאר ברכות הראייה. וכ”כ רמ”א או”ח רכד, א. וכיוון שחיו בין הנוצרים, לא בירכו על ראיית צלמיהם. משמע שאם לא היו רגילים לראותם היו מברכים. אמנם הרב אברהם פרסקו בספר ‘בירך את אברהם’ (סג, א), כתב: “אבל השכנה”ג כתב דהאידנא אין ע”ז מצויה. והכי מסתברא, דהא עכשיו כל האומות מודים בהקב”ה, אלא שתפשו ליש”ו לנביא השקר” (ראו הרחבות לפנה”ל ברכות טו, טז). כלומר לדעתו הנצרות אינה ע”ז ולכן אין לברך על פסליה. למעשה אין לברך על צלמי ע”ז שבנצרות, הואיל ויש ראשונים שסוברים שרק על ע”ז בזויה כמרקוליס מברכים, ויש אחרונים שמחמת הספק חששו לדעתם (כה”ח רכד, ד), קל וחומר שאין לברך על ע”ז שמשתפים עימה שם שמיים, כיוון שלא שייך לומר עליהם ‘עוברי רצונו’
