בעל אוב הוא מכשף שנקרא ‘פיתום’, שעל ידי כוונות ולחשים והקשת זרועותיו זו בזו היה מאלץ רוחות של מתים לעלות דרך איבר זכרותו, ואם היא בעלת אוב – דרך איבר נקבותה. כתוצאה מכך דמותו של המת היתה נראית כמו עולה מתוך האדמה, ראשה כלפי מטה ורגליה למעלה, והיה קולו של המת מדבר מתוך בית השחי או מפרקי עצמותיו של בעל האוב, וקולו נמוך כמו עולה מן האדמה. בשבת, מפני קדושתה, לא היה ניתן להעלות מתים באוב. אם המכשף הצליח להשיג גולגולת של מת, אזי היה מניח אותה לפניו, ועל ידי כך היה יכול לשלוט יותר ברוחות המתים, וכשדמות המת היתה עולה, ראשו היה למעלה ורגליו למטה, וכן היה יכול להעלותו גם בשבת (סנהדרין סה, א-ב).[3]
ידעוני נקרא על שם עוף שממנו היה המכשף לוקח עצם ומניחה בפיו, מקטיר קטורת, לוחש לחשים, משביע השבעות ועושה מעשים שונים כדי לאלץ רוח של מת להתקשר עמו. כתוצאה מכך היה המכשף מאבד את חושיו כמו במחלת הנפילה, וקולו של המת היה מדבר מתוך פיו (רמב”ם ע”ז ו, ב; החינוך רנו).
חומרה יתרה יש בבעל אוב וידעוני, שעונשם מיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, כז): “וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי – מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם”. ואף הפונה לבעל אוב או לידעוני כדי לדעת עתידות או נסתרות עובר באיסור תורה ומטמא את נפשו, שנאמר (ויקרא יט, לא): “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם, אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. שכן המבקש הדרכות בדרכי כישוף ולא על פי התורה, מנתק את עצמו מההשגחה האלוהית ומבקש לספק את צרכיו בדרכי ערמה שאין בהן ברכה ותיקון. ואם עשה כהדרכת בעל האוב או הידעוני, חייב על כך מלקות.
לעומת זאת, הדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (להלן הלכה ו) חייב מלקות ולא מיתה. והפונה אל הדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, אינו עובר באיסור לא תעשה (רמב”ם ע”ז יא, יג-יד; דינא דחיי לאוין נג), אלא מבטל את מצוות “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלוֹהֶיךָ” (דברים יח, יג; לעיל יט, יב-יג).
החומרה היתרה שבחטאי בעל אוב וידעוני, שהם גורמים צער רב לנפשות המתים, כי הם משתמשים במתים לצורכיהם. אמנם רק בנפשות של חוטאים שנטו בחייהם אחר טומאה, כעין טומאת הכשפים, יכלו המכשפים להשתמש, והיה זה בכלל ייסורי עונשן.[4]
ביאר ר’ צדוק ש’הבלא דגרמי’ הנותר על העצמות בקבר, הוא רושם מתמצית החשק וכוח החיים שהיו באדם, והמכשפים מנסים להתחבר לתאוות השפלות שהיו באדם, וזו הסיבה שהמת עולה מעקביו, ומתגלה דרך איברים פחותים, כמקום הזכרות ובית השחי, שהם מקומות שמסמלים את התאווה (ר’ צדוק, דובר צדק אחרי מות אותיות לא-לה, עמ’ 148-152 במהדורת הר ברכה; רדב”ז ח”ג תרמב).
[4]. פיתוי נפשות המתים ולכידתן בכשפים כדי לגלות נסתרות ועתידות נעשתה שלא לטובתן ובניגוד לרצונן. כפי שכתב מהרח”ו (עץ הדעת טוב, אמור, ‘או ירצה’) בשם הזוהר פרשת שלח, שעשו זאת על ידי לקיחת גולגולת המת, השבעתה בשמות טומאה והקטרת קטורת, ובכך לכדו נפש “ומטמאין אותה טומאה גדולה כטומאת העבודה זרה, ומכריחין ומכניעין הנפש ההיא תחת הסטרא אחרא, ומגדת העתידות בעל כרחה”. ביארו המפרשים, שההעלאה באוב מטרידה את הנפש ממנוחתה בעולם האמת (רד”ק, מצודות ועוד, על שמ”א כח, טו). וכן עולה מדברי חכמים בחגיגה ד, ב, שהמתים נחרדים כשמעלים אותם באוב, שמא הם נקראים לדין. וכן מבואר בספר ברית מנוחה (דרך הו’, עמ’ לב, ב. מיוחס לרבי אברהם מרימון הספרדי), שהשבעת המת ע”י כוחות הטומאה גורמת לו חרדה.
