סיפרו חכמים (שבת קנב, ב), על כופר אחד ששאל את רבי אבהו: אתם אומרים ש”נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד”, איך, אם כן, יכלה בעלת האוב להעלות את שמואל? השיב רבי אבהו, שבשנים עשר החודשים שלאחר המיתה, כשהגוף עוד קיים בקבר, גם נשמת הצדיקים עוד עולה ויורדת. ורק לאחר מכן, כוח הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת, ואז כבר לא ניתן להעלותה באוב. הוסיפו חכמי הסוד וביארו, שרק ‘הבלא דגרמי’ של שמואל עלה, היינו רק הארה קלושה מנשמתו של שמואל שנשארה כהבל על עצמותיו עלתה באוב, ואף את אותה הארה קלושה האירה נשמתו של שמואל כדי שלא תיטמא בכשפים.
כפי שלמדנו (הלכה ב), יש מחכמי ישראל שסוברים שכל מעשיהם של בעלי האוב ושאר המכשפים הם שקר. לשיטתם בעלת האוב ידעה לדבר בקול נמוך שמדמה קול של מת, וכך רימתה את שאול (רב שמואל בן חופני גאון). ויש אומרים, שאכן בדרך כלל בעלי האוב שיקרו, אולם כאן נתן ה’ בידה של בעלת האוב להעלות את נפשו של שמואל שיתגלה לשאול, ולכן נזדעקה האשה (רב סעדיה גאון, ורב האי גאון).
ודעת רוב החכמים והמפרשים, שיש למכשפים כוח להעלות את החלק הנמוך שבנפשות המתים, אלא שכאשר ניסתה בעלת האוב להעלות את נפשו של שמואל, מכוח קדושתו האירה נשמתו בחלק הנמוך שבנפשו, ולכן היו דבריו נכוחים כמו היה חי (ראו אוצר הגאונים חגיגה תשובות ב; רד”ק שמואל א’ כח, כד; רדב”ז ג, תרמב).[5]
אחר הכל, שאול חטא כששאל את בעלת האוב, וזו אחת הסיבות למותו, שנאמר (דברי הימים א’ י, יג-יד): “וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה’ עַל דְּבַר ה’ אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר, וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ. וְלֹא דָרַשׁ בַּה’ וַיְמִיתֵהוּ, וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי”. וכן בויקרא רבה כו, ז. עוד אמרו חכמים (דב”ר ליברמן ואתחנן) שהמענה שקיבל הזיק לו, כי באמת היה יכול לשוב בתשובה ולהתפלל לה’ ולהיוושע, וכיוון שנודע לו משמואל שימות, התייאש ומת. אמנם כיוון שמסר נפשו על קידוש השם, זכה להימנות עם הצדיקים. (יש אומרים שבעלת אוב זו היתה צדקת, אמו של אבנר בן נר, ובאמת לא עסקה בכך, אלא ידעה כיצד מעלים באוב, כדרך שחכמי ישראל ידעו כיצד עושים כשפים. וכיוון שהיה אז צורך גדול, פנו אליה, והסכימה לשים נפשה בכפה לשם כך, אך לא ידעה שהפונה הוא המלך עצמו. ראו עקדת יצחק שער סה; פרקי דר’ אליעזר לג).
