ט – תענית חלום

[8]. שבת יא, א: “אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש לנעורת. אמר רב חסדא: ובו ביום. ואמר רב יוסף: אפילו בשבת”. בזוהר ח”ב צב, ב; ח”ג קה, ב, מבואר שלכל יום יש שר של מעלה משלו, ובאותו שר תלויה הגזרה של אותו יום. ע”כ. ולכן הדואג מחלומו ורוצה לבטלו בתענית, צריך להתענות באותו יום. וכ”כ תשב”ץ ב, קכח. על תענית בשבת אמרו בברכות לא, ב: “כל היושב בתענית בשבת – קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא”. וכ”כ שו”ע רפח, ד. בזוהר ח”ג קה, ב, מבואר שיש צד מעלה במי שנאלץ להתענות בשבת, שעל כן קורעים לו גזר דין של שבעים שנה, ועם זאת צריך להתענות ככפרה על שציער עצמו בשבת. כתב הריטב”א (תענית יב, ב), שצריך לעשות תשובה עם תענית החלום, וכ”כ ספר חסידים רכו; מ”ב רכ, ו. ביאר של”ה (מסכת יומא נר מצוה סח): “לפי שכשמראין לאדם חלום רע, הוא בעבור שנמצא בו עון אשר חטא, ומן השמים מרחמים עליו לתת לו הערה שישוב…”.

כתב רמ”א (רפח, ד), שהחולם חלום רע בשינת הצהריים, מתענה מחצות היום עד חצות הלילה, ואם התעורר אחר חצות היום מתענה י”ב שעות (שועה”ר רפח, יב). וי”א שמתענה רק עד צאת הכוכבים (מנהגי מהר”ש מנוישטט קסט; מלבושי יו”ט רפח, ט. ועי’ לקט יושר ח”א עמ’ מב, עניין ג; ומ”ב רפח, יג).

למעשה, אין לעודד להתענות תענית חלום, וכמה טעמים לכך. ראשית, מהטעמים שכתבתי למעלה כבר בימי הראשונים פחתו מאוד המתענים תענית חלום. בנוסף, מקובל להלכה שתענית חלום אינה חובה או מצווה (ויש אומרים בדעת הרמב”ם שזו חובה, ראו לח”מ ומעשה רקח לרמב”ם תעניות א, יב). וכן כתב רבי יוסף מולכו (שו”ת אהל יוסף או”ח ג): “ומימי לא התעניתי תענית חלום, ואפילו בחול, כי קים לי כשמואל דאמר בפרק הרואה שם: החלומות שוא ידברו, ומאן דקפיד – קפדינן ליה”. מעין זה כתב החיד”א (דבש לפי ג, יז): “ואגב אומר כי ידעתי מאדם גדול שלא היה מקפיד בחלומות, ואמר שראה תלמיד חכם אחד שעל הרוב היה מתענה תענית חלום בשבת, ואמר לו בשבת אחת שלא יתענה, ושוב לא חלם”. וכ”כ בשו”ת חת”ס או”ח קסח, שב”כל עניינים כאלו מאן דלא קפיד – לא קפדינן בהדיה”. וכן ההדרכה המקובלת למעשה, שאין לאדם לחשוש לחלומות או להתרגל לתענית חלום אפילו ביום חול, ק”ו בשבת (ראו ערוה”ש רפח, יג; יבי”א י, יו”ד נח, הערות על רב פעלים אות כד). וכ”כ הרב יהודה פתיה בספרו מנחת יהודה (פרשת מקץ), שהשדים למדו לכזב בחלומות, באופן שיחשבו שצריך להתענות עליהם, ולכן מי שמתענה בלא לשאול חכם שיודע להבחין בין חלום ממלאך לחלום משד גורם לעצמו רעה, שהשדים יגרמו לו עוד ועוד חלומות קשים ורעים ממנו, והאריך בכך.

בנוסף, לעיתים צער התענית גורם לכעס, ואזי לגבי תעניות שאינן חובה כתב בספר חסידים (תריז): “וכשאדם מתענה, ישמור עצמו שלא יהא כעסן בו ביום, כי כשאדם רעב הוא כעסן, ואם יכעוס – מוטב לו שלא יתענה, ויהא שבע וטוב לב לבריות שלא יתקוטט”. בנוסף, בדורות האחרונים, בהשפעת תנועת החסידות, הוסב הדגש מתשובה על ידי תענית וסיגופים לתשובה בשמחה. ולכן מדריכים את הרוצים לקיים תעניות לשם תשובה, לפדות את תעניתם בתרומה לצדקה (ראו פנה”ל ימים נוראים ב, ט; מ”ב רכ, ה).

סיפר הרצי”ה על הרב אריה לוין שבא לפני מרן הרב קוק “בחנוכה, והסיח לפניו את צערו מעניין חלום קשה ומכאיב ביותר, שהוא רוצה להיות בתענית על זה. אמר לו (הרב קוק) פסוקי ברכת כהנים בשימת ידי קדשו על ראשו של הרב אריה לוין. כצאת הרב אריה לוין מהחדר, נפלו לו המשקפיים ונשברו לרסיסים, ובצאת כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי הרב זצ”ל לראות את אשר קרה שם, אמר לו על זה: הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ, הלא חנוכה היום – לך אכול לחמך בשמחה”. (לג’ באלול קלו).