הרשות השלישית היא ‘מקום פטור’, ובה כלולים השדות, המדבריות, הימים והאגמים, וכל שאר המקומות שמצד אחד, אינם מוקפים מחיצות המגדירות אותם כ’רשות היחיד’, ומאידך, אינם משמשים את הרבים באופן קבוע. וכיוון שהוא מקום ללא הגדרה, אין לו חשיבות של מקום, והחפץ המונח בו אינו מונח במקום הקושר אותו אליו, ולכן מותר מהתורה לטלטל חפץ מ’מקום פטור’ ל’רשות היחיד’ או ל’רשות הרבים’, וכן מרשויות אלו ל’מקום פטור’. וכן מותר לטלטל חפצים בתוך ‘מקום פטור’ לכל מרחק שהוא.
אלא שהואיל ויש דמיון בין ‘מקום פטור’ ל’רשות הרבים’, שבשניהם רשאים הרבים להשתמש, עשו חכמים סייג לתורה ותקנו שכל המקומות הפתוחים שאינם ‘רשות היחיד’ ייקראו ‘כרמלית’ ודינם יהיה כדין ‘רשות הרבים’, שאסור לטלטל ב’כרמלית’ יותר מארבע אמות. עוד תקנו, שאסור לטלטל מ’כרמלית’ ל’רשות היחיד’ ול’רשות הרבים’ או מהן ל’כרמלית’.
ורק מקומות שאינם ראויים לשימוש חשוב, כגון סלעים גבוהים משלושה טפחים (כ-23 ס”מ), שרוחבם פחות מארבעה טפחים (כ-30 ס”מ), נשארו בגדר ‘מקום פטור’, ומותר לטלטל מ’רשות היחיד’ או מ’רשות הרבים’ אליהם, וכן מותר לטלטל מהם אל ‘רשות היחיד’ או אל ‘רשות הרבים’. והטעם שלא גזרו איסור על ‘מקום פטור’ משום שהוא שונה בתכלית משאר הרשויות, שעל ידי שהוא גבוה לפחות שלושה טפחים – נעשה מופרד מפני הקרקע, וכיוון שאינו רחב ארבעה טפחים – אין בו שיעור של מקום חשוב, ולא יבואו לטעות וללמוד ממנו היתר טלטול במקומות אחרים שיש בהם שיעור מקום חשוב.[2]
