ארכיון הקטגוריה: יב – כללי ברכות

א – איסור ברכה לבטלה

מותר לאדם להתפלל ולשבח את ה' בכל לשון שירצה ובכל זמן שירצה, ובתוך התפילות והשבחים מותר להזכיר את שמותיו הקדושים, אבל אסור לומר ברכה לבטלה. ואיזוהי ברכה לבטלה? כאשר אומרים ברכה שלא במקומה. כגון המברך 'המוציא' בלא לאכול לחם, או המברך ברכת המזון בלא שאכל לפני כן לחם. וכן אם בירך 'המוציא' והתחיל לאכול לחם, ושוב בירך 'המוציא', כיוון שכבר יצא ידי חובתו בברכה הראשונה, הברכה השנייה לבטלה. וכן מי שאכל לחם ובירך ברכת המזון, אם יחזור ויברך ברכת המזון, ברכתו תהיה לבטלה.

ואף שבפועל כשאמר ברכה לבטלה אמר דברי שבח והודאה לה', שהרי כל מה שאמר בברכה הוא אמת ולכבודו יתברך, מכל מקום הואיל וחכמים תקנו לומר את הברכה בתנאים מסוימים והוא אמרה שלא במקומה, עבר על איסור מדברי חכמים. ודומה הדבר למי שנשבע 'שבועת שוא', כגון שנשבע שהשמיים הם שמיים, אע"פ שלא הוציא דבר שקר מפיו, כיוון שהשתמש בלשון שבועה לדבר מפורסם שאין צורך להישבע עליו, עבר על איסור תורה, שנאמר (שמות כ, ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". וכן מי שבירך בשעה שאינו צריך לברך, ביטל את כוונת הברכה, שחכמים תקנו לומר את הנוסח המקודש של הברכה במקום שבו צריך אדם להודות לבוראו ולברכו, והוא זלזל בתקנתם ואמר את הברכה לשוא. אלא שהואיל ותקנת הברכות מדברי חכמים, המברך אותן שלא במקומן עובר על איסור מדברי חכמים. ויש מי שאומר, שהמברך ברכה לבטלה עובר באיסור תורה.[1]

טעה ובירך ברכה לבטלה, יאמר מיד: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ויש בזה תיקון מסוים, שבזה שהוא מברך את שם כבוד מלכותו, הוא מפיג מעט את חילול השם שעשה בעת שאמר ברכה לבטלה. ואם אמר "ברוך אתה ה'" ונזכר שאינו צריך לברך, יסיים "למדני חוקיך", וכך יצא שאמר פסוק שלם מתהלים (קיט, יב), ואין בידו איסור של ברכה לבטלה (שו"ע רו, ו).


[1]. המוציא שם ה' בלא משמעות, עובר על מצוות 'עשה', שנאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא", והמוציא שמו לבטלה אינו ירא (תמורה ד, א). אבל מותר לומר לפניו שבחים והודאה ולהזכיר בתוך כך את שמותיו הקדושים (וראו פנה"ל ליקוטים ח"א ה, טז). עוד איסור 'לא תעשה' ישנו לומר שבועת שוא, שנאמר (שמות כ, ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". אחד מארבעת הסוגים של שבועת שוא היא שבועה על דבר ידוע, כגון שנשבע על השמיים שהם שמיים.

אמרו חכמים (ברכות לג, א): "כל המברך ברכה שאינה צריכה, עובר משום לֹא תִשָּׂא" (שמות כ, ו). לדעת רוב הפוסקים, ומהם: ר"ת, תר"י, רא"ש, רי"ד, ריטב"א, האיסור מדברי חכמים, וסמכוהו על איסור שבועת שוא מהתורה. ולדעת הרמב"ם (הל' ברכות א, טו), האיסור מהתורה, שהמברך במקום שאינו צריך, נחשב כנשבע לשוא. ואמנם יש מבארים שגם לרמב"ם האיסור מדרבנן (א"ר, חזו"א), אולם דעת רוב האחרונים שלרמב"ם האיסור מדאורייתא (מ"ב רטו, כ, ברכ"ה ח"א א, ב, 8).

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

ב – ברכה שאינה צריכה

בנוסף לאיסור לברך ברכה לבטלה, יש גם איסור לגרום לברכה שאינה צריכה. למשל, מי שרוצה לאכול תפוח ואגס, הואיל וברכת שניהם שווה, עליו לברך ברכה אחת לפני אכילתם ואחת אחר אכילתם. ואם אחר שיסיים את אכילת התפוח יברך 'בורא נפשות', כדי שיצטרך על ידי כך לברך שוב 'העץ' ו'ובורא נפשות' על האגס, נמצא שגרם לעצמו להוסיף שתי ברכות. ואסור לעשות זאת, מפני שהברכה היא דבר יקר ומקודש, וכשהיא נאמרת לצורך היא מוסיפה ברכה, וכשהיא נאמרת שלא לצורך, היא נעשית דבר קל שאין מכירים בערכו.

אלא שאיסור זה קל יותר, ולכן כאשר יש לאדם ספק בענייני ברכות, ועל ידי גרימת ברכה נוספת יצא מהספק, מותר לו לגרום לברכה נוספת. למשל, כאשר ברור שמאכל מסוים טפל לחבירו, מברך על העיקר ופוטר את הטפל, ואם יברך על הטפל לחוד ועל העיקר לחוד, יעבור באיסור, כי הוא גורם לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. אבל כאשר יש ספק אם המאכל אכן טפל לחבירו, מוטב שיאכל תחילה משני המאכלים בנפרד, כדי שיברך על כל אחד את ברכתו. ואף שבזה שהוא אוכל כל מאכל בנפרד הוא גורם לעצמו לברך ברכה נוספת, אין בכך איסור ברכה שאינה צריכה, הואיל והוא עושה כן כדי לצאת מהספק (לעיל יא, ב).

וכן מותר לגרום להוספת ברכות כדי להשלים למאה ברכות בשבת, ובתנאי שיעשה זאת באופן שנראה כטבעי לסדר אכילתו. למשל, מותר לבקש שיביאו את הפירות אחר הסעודה, שעל ידי כך ירוויח עוד ברכה. שאם יאכלם בתוך הסעודה, יברך עליהם בתחילה 'העץ' אבל לא יברך עליהם ברכה אחרונה, כי ברכת המזון תפטור גם אותם. ואם יביאו לו את הפירות אחר הסעודה, יברך עליהם בתחילה ובסוף. ואין בזה איסור, הואיל וגם ביום חול לפעמים דוחים את אכילת הפירות לאחר הסעודה. אלא שביום חול מותר לעשות זאת רק כאשר באמת רוצים להפסיק בין הסעודה לאכילת הפירות, ואילו בשבת, מותר לעשות זאת גם כאשר המגמה העיקרית היא להשלים למאה ברכות. וכן מותר לאכול מגדנות ופירות לפני סעודת שבת כדי להשלים למאה ברכות, ובתנאי שיפסיק למשך חצי שעה או לכל הפחות רבע שעה בין אכילתם לתחילת הסעודה, שאז אינו נראה כמי שמעוניין רק בהוספת הברכות, אלא כמי שרוצה לענג את השבת בטעימות רבות (ראו לעיל ג, יב).[2]


[2]. כאשר גרימת הברכה נעשית בידיים כדי להוסיף ברכה, לכל הדעות הדבר אסור, ולכן גם לצורך השלמת מאה ברכות אסור להפסיק באמצע אכילת דבר, לברך עליו ברכה אחרונה ושוב לברך ברכה ראשונה כדי להמשיך לאכול ממנו. וכן אסור לאדם שרוצה לאכול תפוח ואגס, לכוון בברכתו על התפוח בלבד, כדי שאח"כ יצטרך לברך שוב על האגס. ואפילו בשבת, כשהוא צריך להוסיף ברכות כדי להשלים למאה ברכות, אסור לעשות זאת, כי ניכר בעליל שמגמתו היא רק לברך עוד ברכה.

אמנם לצורך סעודה שלישית הדבר מותר, שאם הוא במצב שאם לא יחלק את סעודתו לשניים, לא יספיק אח"כ לאכול סעודה שלישית, מותר לו להפסיק באמצע סעודתו ולברך ברכת המזון. ואמנם התוס' מחמיר בזה, אבל הרא"ש מיקל לצורך סעודה שלישית, וכן נפסק בשו"ע רצא, ג, עי"ש. ואין בזה איסור גרימת ברכה שאינה צריכה, הואיל והוא אינו עושה זאת כדי להוסיף ברכות אלא שהוא רוצה לקיים עוד סעודה, וממילא הוא צריך לברך עליה.

כאשר גרימת הברכה הנוספת אינה נעשית בידיים אלא בעקיפין, כמו הקדמת אכילת הפירות והמגדנות לפני הסעודה או דחייתם לאחר הסעודה, או חלוקת אכילתם לזמנים שונים, כיוון שממילא פעמים שאדם עושה כך מצד רצונו, ואז הדבר מותר לכל הדעות, מותר לעשות זאת בשבת כדי להשלים למאה ברכות. ואמנם למ"א רטו, ו, הדבר אסור, הואיל וכוונתו העיקרית להוסיף ברכות. אולם לדעת השל"ה, מהר"ם גלאנטי ועוד, כיוון שאפשר שיעשה זאת גם מפני שכך נעים לו יותר, מותר לעשות זאת בשבת כדי להשלים למאה ברכות. ואם ידאג לעשות הפסק בין הסעודה לאכילת הפירות והמגדנות שאחריה, לכל הדעות הדבר מותר. ולפני הסעודה בכל מקרה צריכים לעשות הפסק בין הטעימות לסעודה, שאם לא כן יש ספק לגבי ברכה אחרונה, כמבואר לעיל ג, יב.

כאשר המטרה לצאת מספק, כמו למשל בספק עיקר וטפל, אזי מותר לגרום בידיים לברכה שאינה צריכה, מפני שיותר חמור להיכנס לספק אכילה בלי ברכה מאשר להיכנס לספק גרימת ברכה שאינה צריכה (וכן מוכח בשו"ע קעד, ז, וראו לעיל ג, 7; יא, ב, ובהערה 2 בדעת הגר"ז).

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

ג – ספק ברכות להקל

כאשר ישנו ספק אם צריך לברך ברכה מסוימת, אין חובה לברך אותה, שכלל נקוט בידינו, שכל אימת שיש לנו ספק בדברי חכמים ההלכה להקל ('ספיקא דרבנן לקולא'). וכיוון שתקנת הברכות מדברי חכמים, אין חובה לברך במקום שיש ספק. ואם ירצה להתנדב ולברך, הרי הוא נכנס לספק איסור, שכן למדנו שאסור לברך ברכה לבטלה. וזו משמעות הכלל: "ספק ברכות להקל", שכאשר יש ספק אם צריך לברך ברכה מסוימת, יש להקל ואסור להחמיר ולברך. למשל, אדם שמסופק אם אכל שיעור כ'זית' המחייב ברכה אחרונה – לא יברך.[3]

יש אומרים שרק כאשר הספק שקול פחות או יותר, כגון שקרוב למחצית הפוסקים סוברים שאין לברך, אז אסור לברך. אבל אם לדעת רוב ברור של הפוסקים צריך לברך, מברכים ואין חוששים לדעת המיעוט. ולעומתם, יש אומרים, שגם כאשר רק מיעוט מהפוסקים סוברים שאין לברך, עדיין יש כאן ספק, ואסור לברך. וכך מקובל להורות. כלומר, עניין הברכה צריך להיות מוחלט, שיעמוד האדם בוודאות לפני בוראו ויברך, אבל כשהוא מסופק, אינו יכול לומר ברכה לפני בוראו.

וכל מה שחוששים לדעת פוסקים שסוברים שאין לברך הוא רק כאשר אין מנהג ברור, אבל אם יש מנהג לברך, מברכים כפי המנהג, כי עצם זה שנהגו לברך מראה שכך הוכרעה ההלכה, ואין בזה יותר ספק.[4]


[3]. אכל פת ושבע, חובת ברכת המזון מהתורה, וממילא אם התעורר ספק, חייב לברך, ש"ספיקא דאורייתא לחומרא", כמבואר לעיל ד, ו. עוד יש שתי ברכות שנחלקו לגביהן: א) 'מעין שלוש' (ראו לעיל י, ב, 1). וכאשר אין דרך לפטור את הספק, אין מברכים אותה. ב) מצוות ברכת התורה לדעת רוה"פ מהתורה, וי"א מדרבנן. ובמקרה של ספק למנהג ספרדים אין מברכים, ולמנהג אשכנזים מברכים, ראו פנה"ל תפילה י, ג, 3.

[4]. יסוד הדין שביארנו לגבי 'ספק ברכות להקל' מבואר בקצרה בב"י או"ח סז. וכ"כ רבים, וכן נפסק בשו"ע רט, ג. אמנם י"א שמשמעות הכלל היא, שאין חובה לברך, אבל הרוצה לברך במקום ספק – רשאי. וכך למד פני יהושע ברכות יב, א, בדעת התוס', וכך למד בנשמ"א ה, א, מדעת השאילתות, תוס' וחינוך. אבל לדעת רוב ככל הפוסקים, במקום ספק אסור לברך. ולרמב"ם שסובר שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ברור מדוע אסור לברך בספק. אולם גם לדעת רוה"פ הסוברים שהאיסור מדברי חכמים, שב ואל תעשה עדיף. והוסיף בשעה"צ רט, כא, שלמרות שהאיסור מדרבנן, יש בו חומרה מיוחדת, שסמכוהו על איסור 'לא תשא', שהוא חמור כחייבי כריתות ומיתות ב"ד, ונאמרו עליו אזהרות ועונשים גדולים (שבועות לט, א). ועי' בברכ"ה ח"א ב, א, ובירור הלכה לברכות לג, א. וכיוצא בזה, כשיש מחלוקת פוסקים אם צריך לברך, כיוון שהברכה מצווה מדברי חכמים, הלכה כמיקל, כמבואר בע"ז ז, א. וכ"כ רדב"ז (א, רכט). אמנם לכפתור ופרח (פ"ה), הואיל ויש סוברים שצריך לברך, הרוצה לסמוך עליהם רשאי. אולם רוב ככל הפוסקים סוברים שאסור לברך.

אם לדעת רוב ברור של הפוסקים צריך לברך ורק מיעוט סוברים שאין לברך, י"א שצריך לברך, שהלכה כדעת הרוב. וכך עולה מדעת רדב"ז (ד, קטז), ש"ך (יו"ד רמב) וחקרי לב, הסוברים שמוציאים ממון עפ"י דעת רוה"פ. וכ"כ בית דוד (סי' שלז) לעניין ברכות. אולם מקובל להורות בעניין ממון, שיכול אדם לומר קים לי כדעת המיעוט, וכן מקובל בעניין ברכות שאין לברך כאשר מיעוט סובר שלא לברך. והטעם, שכל עוד לא דנו החכמים זה עם זה, אין הרוב מכריע את המיעוט. וכ"כ מהר"ם חביב (גט פשוט כלל א), דבר משה (ח"א לח), ועוד רבים. וכתב מהר"ם חביב, שאף לדעת שני פוסקים חוששים, אבל לאחד אין חוששים. וכ"כ ביבי"א ח"ג או"ח טז, ז. וכ"כ בברכ"ה ח"א ב, ד, שסיכם את הסוגיה בהרחבה, אלא שכתב בהערה 8, שאין למחות ביד הסומך על רוה"פ הסוברים לברך. ופוסקי אשכנז לא קבעו בזה כללים, וכמדומה שאינם חוששים למיעוט קטן.

כאשר יש ספק ספיקא לברך, לדעת הלבוש (או"ח סי' יז), לחם משנה (הל' ברכות ד, ו) ופר"ח (תפט, ח), מברכים. והטעם, שהואיל וסומכים על ספק ספיקא להתיר איסור תורה, אין לחוש לברכה לבטלה, ורק בספק שקול אסור לברך (ברכ"ה ח"א ב, 25). לעומת זאת, ללחם חמודות, מכתם לדוד, חיד"א (מחזיק ברכה ז), אין לברך. וכ"כ מ"ב רטו, כ, עפ"י ח"א ופמ"ג. והטעם, שגם ספק ספיקא נחשב כרוב ולא כוודאות, שעדיין יש ספק שאולי לא יברך, ומדוע שיכנס לחשש ברכה לבטלה. וכתב במכתם לדוד, שאפילו בשלושה ספקות ויותר לא יברך. וכ"כ ביחו"ד ה, כא, בהערה. ועי' בברכ"ה ח"א ב, ט. (וראו לעיל י, 6, 12, לעניין ברכה אחרונה שמחמירים אף בארבע ספקות).

אמנם כאשר המנהג לברך, מברכים ואין חוששים לדעת הפוסקים שלא לברך. וכ"כ תה"ד לד, רשב"א ג, רפג, ועוד הרבה ראשונים ואחרונים. והמקור בברכות מה, א: "פוק חזי מאי עמא דבר". וכתב הרדב"ז (א, רכט), שהמנהג מראה שכך הוכרעה הלכה, ואין בזה יותר ספק. ופעמים שהמנהג קדם למחלוקת, ואין הדעה שסוברת שלא לברך מבטלת אותו. ולפעמים המנהג התפשט על פי הוראה של מרא דאתרא, שאם כוחו רב לו, פעמים שהוא מתעצם להכריע במחלוקת. ולתלמידיו כבר אין בזה ספק, שהם הולכים אחר פסיקותיו אפילו בספקות דאורייתא (ועי' ברכ"ה ח"א ב, 12). בפועל, הראשונים נהגו להכריע בספקות פעמים רבות יותר, ועם ירידת הדורות, נטו האחרונים לחשוש מהכרעה, ורבו המקרים שמחמת הספק אין מברכים.

לעניין ברכות המצוות הדין שונה, שאם הוכרעה הלכה שצריך לקיים את המצווה, הברכה נגררת אחר ההכרעה, וכמבואר לעיל ב, ג, שגם כאשר נוטלים ידיים עד סוף האצבעות, מברכים. וכ"כ הרדב"ז א, רכט. ועי' בברכ"ה ח"א ב, ז-ח, והערה 4.

למנהג ספרדים: כאשר השו"ע הכריע לברך, ויש סוברים שלא לברך. לבית דוד, בכל סוגי הברכות מברכים. ולחיד"א ובא"ח, אין מברכים. וכ"כ ביבי"א ח"ה או"ח מב, ג. וכשיש מחלוקת והאר"י הקדוש הכריע לברך, לחיד"א מברכים, וכך דעת רבים (עי' ברכ"ה ח"א ב, יד), וביבי"א (ח"ב כה, יב) סובר שלא לברך.

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

ד – האם מותר ליהנות כאשר ספק אם בירך

רצה לאכול דבר מה והסתפק אם כבר בירך עליו. הואיל וספק ברכות להקל – יאכל בלא ברכה. ואם אפשר למצוא פתרון, נכון לעשות זאת כדי לצאת מהספק. למשל, אם יש שם אדם שצריך לברך את אותה הברכה, יבקש ממנו לכוון להוציאו בברכתו, ויענה אחריו אמן ומיד יאכל. ולגבי מאכלים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', אם יצא מביתו לטיול קצר, ייווצר הפסק, וכך כשיחזור יוכל לברך שוב ברכה ראשונה על המאכל שהוא רוצה לאכול (לעיל ט, ז). ואינו נחשב כמי שגרם לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה, הואיל ועשה זאת כדי לצאת מהספק (לעיל ב). ומכל מקום כשאין פתרון, מצד הדין, מותר לאכול, שכן רק כאשר יש ודאות שצריך לברך חובה לברך, וכשאין ודאות, אין אפשרות לברך. והרוצה להחמיר על עצמו יימנע מלאכול.

ויש אומרים, שכאשר אדם מסופק אם עליו לברך, יוכל לומר את הברכה, ובמקום לומר את השם המקודש יאמר את תרגומו, כגון שיאמר "ברוך רחמנא מלך העולם" וימשיך לומר את הברכה בעברית, וכך מצד אחד לא יחטא בהוצאת שם שמיים לבטלה, ומאידך יצא ידי חובת הברכה, שכן גם המברך בשפה אחרת יצא ידי חובה (ערוה"ש רב, ג). ורבים חלקו על זה, וסוברים שאיסור ברכה לבטלה אינו תלוי בשם ה', אלא בעצם זה שאדם מתכוון להוציא ברכה מפיו כאשר אינו חייב בה. וכמו שהנשבע שבועת שוא בהזכרת שם ה' בלועזית עובר באיסור תורה, כך המברך בהזכרת שם ה' בלועזית עובר על איסור ברכה לבטלה (שו"ת רע"א קמא כה). וכיוון שהדבר שנוי במחלוקת, עדיף להימנע מכך (יחו"ד ו, טו).

ורבים מהאחרונים יעצו, שבכל עת שמחמת הספק אי אפשר לברך, טוב להרהר את הברכה בלב, או לומר את הברכה בפה ורק את השם להרהר בלב. וה' יראה ללבב שהוא רוצה להודות לפניו, ועם זאת אין בזה חשש ברכה לבטלה (פמ"ג, רע"א, בא"ח מטות יד. ולרמב"ם יוצאים בהרהור כמו בדיבור, וגם לדעתו אין בזה חשש ברכה לבטלה).[5]


[5]. עיקר הדין שיכול לאכול, מבואר ברמב"ם, והעתיקו השו"ע (קסז, ט; רט, ג), וכך דעת עוד ראשונים ואחרונים, וכ"כ הרמ"א רי, ב. ויש סוברים שעדיף שלא יאכל כלל, כדי שלא יהנה במצב שאולי היה צריך לברך (דבר משה ח"ג או"ח די"ד ע"ד). והבא"ח כתב, שכשאפשר עדיף שלא יאכל (נשא יא), ובדיעבד יהרהר הברכה בליבו (בלק ז). אבל למעשה יכול ליהנות (כמבואר בשו"ת חזון עובדיה ח"ב עמ' שצט; ברכ"ה ח"א ב, ב, 5). אלא שאם אפשר למצוא דרך לפתור את הספק, הרי זו מידת חסידות, וכפי שכתב בערוה"ש רב, ב. ועי' בפס"ת רט, ז. למשל, אם יש לו אפשרות להביא מאכל שלא חשב כלל לאוכלו, שברכתו זהה, יוכל לברך עליו, ויפטור את עצמו מהספק. וכאשר הספק אם אכל כשיעור 'זית', אם ירצה להדר, יאכל עוד כשיעור 'זית' ויוכל לברך בוודאות ברכה אחרונה. וכשאין פתרון, אפשר להרהר את הברכה בלב.

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

ה – מאה ברכות

חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות (מנחות מג, ב, שו"ע מו, ג). ודוד המלך תיקן זאת בעת שהיתה מגפה, ומתו בכל יום מאה נפשות מישראל. והבין דוד ברוח הקודש שהמגפה נגרמה מפני שאין מברכים לה' בשלמות, במאה ברכות בכל יום, ועמד ותיקן לישראל שיהיו מברכים בכל יום מאה ברכות (במד"ר יח, כא, טור או"ח מו).

במצווה זו חייבים הגברים, שהם מחויבים להתפלל שלוש תפילות ביום, ועל ידי כך, יחד עם הסעודות, מגיעים ליותר ממאה ברכות בכל יום. אבל נשים פטורות משלוש תפילות בכל יום, וממילא אין בידן אפשרות להגיע למאה ברכות.

בשבתות וימים טובים, שיש פחות ברכות בתפילת העמידה, צריכים להוסיף לברך עוד כמה ברכות על מיני בשמים ומאכלים שונים (מנחות מג, ב). כאשר אין אפשרות לכך, כגון ביום הכיפורים ושאר תעניות, שכל ברכות הנהנין שעל האוכל נחסרות, אפשר לכוון לצרף את הברכות ששומעים מפי העולים לתורה ולהפטרה. ובשעת הצורך אפשר לצרף גם את הברכות ששומעים משליח הציבור בחזרת הש"ץ (מ"ב מו, יד).[6]


[6]. חשבון הברכות כך הוא: שלוש תפילות עמידה – 57. ברכות ק"ש ערב ובוקר, וברכות פסוד"ז – 9. המפיל, ברכות השחר, ברכת ענט"י, אשר יצר, אלוהי נשמה, וברכות התורה (כסוברים שהן שתיים), ציצית ותפילין (לסוברים שמברכים אחת) – 23. סה"כ בינתיים: 89. (ולאשכנזים המברכים שתי ברכות בתפילין, ולסוברים שברכות התורה הן שלוש, הגענו ל-91). ואם אוכלים ביממה שלוש סעודות על לחם, שבכל סעודה שש ברכות, הגענו ל-107, וזה בלא להחשיב את הפעמים שמתפנים ומברכים 'אשר יצר', ואת הברכות שמברכים בתחילה ובסוף על מה שטועמים ושותים במשך היום.

בשבת נחסרות 36 ברכות ב-3 תפילות עמידה (7 במקום 19), וברכה לתפילין, ומנגד במוסף יש עוד 7 ברכות, ועוד 3 בקידושים, נחסרות בסה"כ 27 ברכות. הרי שיש בשבת לכל הפחות 80. וכדי להשלים למאה ברכות יש להוסיף עוד ברכות על ריח ועל מה שיטעם וישתה שלא במסגרת הסעודה (ראו לעיל ג, ו), ו'אשר יצר' אחר שירותים. ואם אינו מצליח להגיע למאה ברכות, יכוון כשיענה אמן על ברכות העולים לתורה שיצטרפו לו. (חשבון היום הוא כפי היממה, היינו הלילה ואח"כ היום, וכך חישבו ב"י, מ"א ומ"ב. וכן מוכח, כי אם לא היה הדבר כך, לא היה קושי להגיע בשבת ויו"כ למאה ברכות).

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

ו – כללים בנוסח הברכות

יש ברכות שתקנו חכמים בנוסח קצר, שיש בהן הודאה אחת בלא אריכות לשון, כדוגמת ברכות השחר וברכות הנהנין. ויש ברכות שתוקנו בנוסח ארוך, שהן כוללות פרטים רבים. בברכה קצרה אומרים פעם אחת "ברוך אתה" וכו', ואילו בברכה ארוכה פותחים ב"ברוך אתה", וגם בסיום הברכה חוזרים ואומרים 'ברוך אתה", כמו למשל בברכות 'אשר יצר' ו'מעין שלוש'. וכאשר מדובר בברכה ארוכה שתמיד סמוכה לחברתה, אין פותחים בה בברוך, כי הברכה הקודמת הפותחת בברוך נחשבת כפתיחה שלה (פסחים קד, ב). ולכן בברכות שבתפילת עמידה וברכת המזון, רק הברכה הראשונה פותחת ב'ברוך', ובכל השאר, אף שהן ארוכות, רק בחתימתן אומרים "ברוך אתה" (ראו לעיל ד, ב). וישנן ברכות הודאה מעטות, שאף שלפעמים הן נאמרות שלא בסמיכות לחברתן, אין פותחים בהן ב'ברוך', כדוגמת ברכת 'אלוהי נשמה' שאומרים בבוקר (שו"ע ו, ג, ועי"ש מ"ב יב).

אין לשנות מהנוסח שתקנו חכמים בברכות, ואם שינה, כל שאמר את ארבעת היסודות שבכל ברכה, יצא ידי חובתו. ואלו הם ארבעת היסודות: א) ברוך, ב) שם ה', ג) שהוא מלך העולם.
ד) תוכנה המיוחד של הברכה, ויש ברכות שתוכנן כולל כמה פרטים מעכבים, כמו בברכות המזון (לעיל ד, ה). השמיט אחד מן היסודות הללו, לא יצא ידי חובתו (ברכות מ, ב; שו"ע ריד, א, שועה"ר קפה, ב; מ"ב סח, א).

כאשר ישנה סדרה של ברכות שנאמרות ברצף, כמו למשל ברכת המזון או ברכות קריאת שמע או תפילת שמונה עשרה, אין צורך להזכיר את מלכותו בכל הברכות, שהואיל וכבר אמר זאת בברכה הראשונה, כל הברכות שנאמרות אח"כ ברצף נסמכות על כך. אבל את שם ה' חייבים להזכיר בכל הברכות, מפני שיסוד הברכה הוא הפנייה אל ה', ולכן מוכרחים להזכיר את שמו.

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

ז – שניים שאוכלים יחד – האם טוב שאחד יברך?

שניים שבאו לאכול יחד לחם, כיוון שקבעו עצמם לאכול יחד, טוב שאחד יברך 'המוציא' ויפטור את חבירו. משום שברכה הנאמרת עבור שני אנשים חשובה יותר, ויש בה ביטוי גדול יותר של הודאה לה' (ברכות מב, ב; ראו לעיל ה, א). וכן נוהגים בסעודות שבת, שהואיל והתאספו לאכול יחד, גדול הבית מברך 'המוציא' עבור כולם, שברוב עם הדרת מלך (ברכות נג, א; שו"ע קסז, יא; לעיל ג, ד. וראו לעיל א, י, בדיני המוציא את חבירו).

אבל אם כל אחד אוכל לעצמו, ואינם מחכים זה לזה, יותר טוב שכל אחד יברך לעצמו. ואם אחד אינו יודע לברך, למרות שכל אחד מהם אוכל לעצמו, זה שיודע לברך יברך בקול כדי לפטור את חבירו שאינו יודע לברך (עי' שו"ע קסז, יג).

לגבי אכילת פירות ושאר דברי מאכל, אם לא קבעו עצמם לאכול ביחד, לכל הדעות נכון שכל אחד יברך לעצמו. ואם קבעו עצמם לאכול יחד, יש אומרים, שמוטב שאחד יברך בקול ויפטור את חבירו (שו"ע ריג, א). ויש אומרים, שרק אכילת לחם או שתיית יין נחשבים לדבר המאגד את החבורה, ובהם טוב שאחד יברך עבור כולם. אך שאר המאכלים והמשקים, אינם חשובים כל כך שיתאגדו אנשים לאוכלם או לשתותם, ולכן גם כשיושבים לאוכלם יחד, מוטב שכל אחד יברך לעצמו (רמ"א שם). אמנם אם אוכלים פירות בתוך סעודה, כיוון שהם כבר מאוגדים בסעודה, מוטב שאחד יברך גם על הפרי לכולם (מ"ב ריג, יא).

לגבי ברכה אחרונה, כולם מודים שמוטב שכל אחד יברך לעצמו, ורק כאשר יש שם מישהו שאינו יודע לברך, או שיש לו ספק אם אכל כשיעור שמחייב ברכה, נכון שאחד יברך בקול כדי לפטור אותו (שו"ע ריג, א. וראו לעיל ה, ו, לעניין זימון).

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

ח – חובת עניית אמן

השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו אמן (שו"ע רטו, ב). ואפילו אם לא שמע את כל הברכה אלא רק את סופה, חייב לענות אמן (ח"א, מ"ב רטו, ו). ואם לא שמע את הברכה אבל הוא יודע על איזו ברכה מדובר, והבין מתנועות השפתיים של המברך שהוא סיים את הברכה, רשאי לענות אחריו אמן אבל אינו חייב (באו"ה שם, רמ"א קכד, ח, ובא"ח).

אסור לענות אמן אחר מי שמברך ברכה לבטלה (שו"ע רטו, ד). אבל מי ששמע ברכה ממי שמברך על פי מנהגו, למרות שהשומע אינו נוהג לומר ברכה זו, חייב לענות עליה אמן, הואיל וזה שבירך עשה כדין על פי מנהגו. למשל, מי שאינו נוהג לברך על ההלל בראש חודש, צריך לענות אמן אחר מי שנוהג לברך.[7]

השומע ברכה מקטן שהגיע לגיל חינוך לברכות, היינו שהוא מבין את משמעות הברכה ויודע לומר אותה כראוי – חייב לענות אחריו אמן (שו"ע רטו, ג). בדרך כלל הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש או שש. ואם קטן שעוד לא הגיע לכך מברך – אין עונים אחריו אמן, אבל משבחים אותו שבירך יפה, כדי להרגילו לברך.

כאשר מלמדים קטן לברך, מרגילים אותו לומר את נוסח הברכה עם שם השם, ואין בזה איסור ברכה לבטלה, הואיל והוא עושה זאת לצורך לימוד. אבל אין עונים אמן על ברכה שנועדה לצורך תרגול (שו"ע רטו, ג).

השומע גוי שמברך ברכה במקום שראוי לאומרה, כגון לפני אכילה או אחריה, ראוי לשומע לענות אחריו אמן, שכן כוונתו לשמיים. ואם יש חשש שהוא מכוון לעבודה זרה, למרות שהוא אומר את הברכה בנוסח שלנו, אין לענות אחריו אמן (שו"ע ורמ"א רטו, ב, מ"ב יב). לעיל בפרק א, הלכה ט, מבוארת מצוות עניית אמן וגודל מעלתה.


[7]. ראו פנה"ל זמנים א, יב, שמנהג הספרדים שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך על ההלל בר"ח, וכדעת רש"י ורמב"ם. ומנהג אשכנזים ורוב יוצאי צפון אפריקה, לברך כדעת רוב הראשונים. וכתב ביבי"א ח"א כט, ט, שאין לספרדי לענות אמן על ברכה זו. אבל שמעתי מהרב אליהו שאין להחשיב ברכה זו לבטלה, הואיל וכך המברך צריך לעשות לפי מנהגו, וממילא השומע צריך לענות אמן. וכ"כ בהליכות שלמה ד, יט, ברכ"ה ח"א ו, יב. וכן מבואר בברכ"י קצו, ד, והר צבי א, לח.

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

ט – האם יוצאים בשמיעה ברמקול

נחלקו הפוסקים, אם השומע ברכה דרך טלפון, רמקול ומכשיר שמיעה – יוצא ידי חובה. יש אומרים, שהואיל והקול יצא מכוחו של המברך, ומיד השומע שמע אותו, למרות שהקול עבר דרך מכשיר חשמלי, דינו כדין קולו של המברך, שאפשר לצאת בשמיעתו ידי חובה. ויש אומרים, שהואיל והקול הנשמע אינו קולו המקורי של המברך, אלא המכשיר החשמלי קלט אותו כאותות חשמליים, ואח"כ תרגם אותו שוב לקול חדש, הרי זה כשומע קול מכונה, שאין יוצאים בו ידי חובה.

למעשה, יש לחשוש לדעת המחמירים, ולא לקיים את המצוות התלויות בשמיעה בעזרת מכשירים חשמליים. אולם כשאין ברירה, עדיף לקיים את המצווה על ידי מכשירים חשמליים, מאשר להפסידה לגמרי. למשל, מי שנמצא במקום שאינו יכול לשמוע קריאת מגילה או הבדלה, עדיף שישמע אותם דרך הטלפון או בשידור חי ברדיו. ובזימון, כאשר האנשים מרובים וקשה לשמוע את המזמן בלא רמקול, טוב להיעזר בו (בזימון יש יותר מקום להקל, כמבואר לעיל ה, ו, 10).

נחלקו הפוסקים בדין כבד-שמיעה שנעזר במכשיר שמיעה. יש אומרים שאינו יוצא ידי חובה, הואיל ואינו שומע באוזנו ממש. ומנגד, יש אומרים ששמיעה דרך המכשיר כשמיעה דרך האוזן, הואיל ובפועל שמע את הקול. ויש אומרים שבמצוות שמיעת שופר צריך לשמוע את השופר ישירות בלא שום תיווך, אבל בשאר המצוות ניתן לקיימן בשמיעה על ידי מכשיר. למעשה, במצוות מדברי חכמים, אפשר לסמוך על דעת המקילים, ובמצוות מהתורה, כאשר אפשר, עדיף לשמוע בלא המכשיר.

השומע ברכות וקדיש דרך רמקול – צריך לענות אמן. והשומע דרך טלפון או רדיו בשידור חי – טוב שיענה אמן אבל אינו חייב.[8]


[8]. יש אומרים שהשומע דרך מכשיר חשמלי כמו שומע הקלטה, שהואיל ולא שמע את הקול המקורי, אינו יכול לצאת במצוות התלויות בשמיעה. כ"כ משפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; קול מבשר ב, כה; רמ"מ שניאורסון שערי הלכה ומנהג או"ח רצא; רשז"א במנחת שלמה א, ט; משנה הלכות ד, פה. מנגד, יש אומרים שהואיל ובפועל השומע דרך מכשיר שומע את הקול, הוא יוצא בשמיעתו ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה. וכ"כ בשו"ת ים הגדול כט; חזו"א כמובא שם במנחת שלמה; הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי תשמח-תשמט, עמ' 581; וכ"כ ידידי הרב רא"ם הכהן בבדי הארון או"ח כא, ושכן דעת הרב ליכטנשטיין. וכעיקרון כך כתב באג"מ או"ח ב, קח, אלא שלמעשה באו"ח ד, צא, היקל במצוות דרבנן בלבד. אחד מיסודות סברת המקילים, שגם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים, שהקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, ואח"כ נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, שמפוענחים אח"כ במוח לשמיעה שאנו מכירים. ולכאורה אין הבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי. ודעת מרן הרב קוק באורח משפט מח, כעיקרון אפשר לצאת בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, ורק בשמיעת שופר אין יוצאים הואיל והיא צריכה להיות במישרים ולא בקול הברה. וכ"כ הרב פראנק במקראי קודש פורים יא, לעניין מקרא מגילה; צי"א ח, יא; בית אבי ג, צב. לגבי 'שתל קוכליארי', יש אומרים שגם המחמירים יסכימו להקל, הואיל ושמיעתו דומה לשמיעה דרך אוזן (ד"ר ברמה תחומין כד; הרב רבינוביץ תחומין לא). ונראה שכאשר אפשר יהיה לשמוע דרך המכשירים או השתל ממש כמו בשמיעה רגילה, אף המחמירים לעניין שמיעת שופר יסכימו להקל.

לעניין עניית אמן על קדיש וברכות, אם הוא דרך רדיו וטלפון, נראה שאמנם אין חובה לענות, אבל מ"מ מצווה לענות. ואם הקול נשמע בעזרת רמקול נראה שחובה לענות, מפני שלסוברים שאפשר לצאת ידי חובה, הרי זו חובה גמורה, וגם לחולקים עליהם, יש לכל הפחות מצווה לענות.

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

י – האוכל איסור

אין מברכים על אכילת מאכל שאסור לאוכלו, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שהיאך יודה לה' על הנאה שבאה לידו באיסור. ואם יברך, לא יהיה בברכתו שבח אלא ניאוץ ופגיעה בכבוד שמיים. ואין הפרש בין אם המאכל אסור מהתורה, כגון בשר שלא נשחט כהלכה, או אסור מדברי חכמים, כגון פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות בזמן שרוב ישראל בחוץ לארץ, בכל אופן אין מברכים עליהם (משנה ברכות מה, א; שו"ע קצו, א).

וכן הגונב מאכל, בנוסף לכך שעליו להשיב את הגניבה, אסור לו לברך עליו, ואם יברך אין זו ברכה אלא ניאוץ, שנאמר (תהלים י, ג): "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (עפ"י סנהדרין ו, ב).

האוכל מאכל כשר בשעה שאסור לו לאכול, כגון שאוכל בתענית, או במוצאי שבת לפני הבדלה, או לפני תפילת שחרית, או בסוכות מחוץ לסוכה, כיוון שהמאכל עצמו כשר ורק זמן האכילה או מקומה אינם ראויים, צריך לברך על הנאתו מהמאכל הכשר.

מי שנמצא בסכנה וכדי להציל את עצמו הוא צריך לאכול מאכלים אסורים, כנבלות וטרפות, עליו לברך עליהם. ואע"פ שהיה מעדיף שלא להצטרך כלל לאוכלם, כיוון שבפועל הוא אוכלם בהיתר, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, עליו לברך על הנאתו. אמנם אם הוא סולד מהמאכל האסור, כגון שהוא נאלץ לאכול חזיר וחש מזה גועל, לא יברך, שכן בפועל הוא לא נהנה (שו"ע קצו, ב; רד, ט; מ"ב רד, מח).[9]


[9]. האוכל דבר איסור, לדעת ראב"ד ורא"ש, הואיל ונהנה צריך לברך. ולדעת רמב"ם, רמב"ן ורוב הראשונים, אסור לו לברך, שאם יברך ינאץ. ופסק כדבריהם בב"י קצו, א, מפני שכך נראה מהסוגיה. אבל חולה שנאלץ לאכול דבר איסור, כתבו רשב"ץ וב"י, שהואיל ואוכלו בהיתר, גם הרמב"ם יודה בזה לראב"ד שצריך לברך. וכן דעת רוה"פ, כמובא בשעה"צ רד, מא. ואמנם לדעת רמ"ה בכל אופן לא יברך על איסור, וכ"כ ב"ח ודרישה. אמנם כיוון שדעת רוה"פ, ספרדים ואשכנזים, לברך, והוא גם ספק ספיקא, וכך גם דעת השו"ע, כך כתבתי למעשה למעלה.

מאכל כשר שנאכל בשעה או במקום שאסור לאכול, יברך, כמובא בפס"ת קצו, ג. נחלקו באכל איסור בשוגג, לט"ז ושועה"ר, צריך לברך ברכה אחרונה, ולכך נוטה דעת המ"ב קצו, ד. ורבים חולקים (רמב"ם א, יט, וכך משמע משו"ע, וכ"כ מאמ"ר וערוה"ש וכה"ח ג). וספק ברכות להקל.

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

יא – המברך באיסור האם יאכל

טעה ובירך על מאכל שאסור באכילה, כגון על בשר טריפה, או חמץ בפסח, לא יאכל ממנו כלום, וברכתו לבטלה. ואפילו אם איסור האכילה הוא מדברי חכמים בלבד, לא יטעם ממנו כלל.

וכן הדין לגבי מי שבתוך סעודה בשרית טעה ובירך 'שהכל' על גלידה חלבית, הואיל ואסור מדברי חכמים לאכול חלב בסעודה בשרית, לא יטעם כלל מהגלידה החלבית. אבל אם הספיק לקנח את פיו במאכל ומשקה לאחר אכילת הבשר, או שכבר סיים את הסעודה או שכבר עברה שעה מאכילת הבשר, למרות שהוא נוהג כמנהג רוב ישראל להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, יטעם מעט מהגלידה החלבית. שהואיל ויש ראשונים שסוברים שבאופנים אלו אין איסור, עדיף לנהוג כמותם מאשר להיכשל באיסור ברכה לבטלה (עי' בשו"ע ורמ"א ומפרשים ליו"ד פט, א).

טעה ובירך במוצאי שבת לפני הבדלה על דבר מאכל, ולפני שהתחיל לאכול נזכר שאסור לאכול לפני ההבדלה, יטעם מעט מהמאכל. מפני שאין איסור בעצם המאכל, וכדי שלא תימצא ברכתו לבטלה, עדיף שיטעם מעט אחר ברכתו. וכן הדין למי שטעה ובירך על דבר מאכל לפני קידוש (רמ"א רעא, ה, מ"ב כו).

וכן אם טעה ובירך על דבר שאין אוכלים מחמת מנהג, יטעם ממנו, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ולכן המברך בטעות בתשעת הימים על בשר, יטעם מעט מהבשר. מפני שהאיסור לאכול בשר בתשעת הימים הוא מחמת מנהג. ועוד, שבטעימה כל שהיא אין שמחה ולכן כמעט שאין בה פגיעה באבלות.

וכן מי שטעה ובירך על דבר מאכל לפני תפילת שחרית, יטעם מעט, מפני שאין בטעימתו זו ביטוי של גאווה, שהוא טועם רק כדי להינצל מברכה לבטלה.

שכח שהוא ביום צום ובירך 'שהכל' על מים, לדעת רוב הפוסקים לא ישתה. מפני שהאיסור לאכול ולשתות בצום הוא ברור, ואין לעשות מעשה ולעבור על איסור זה.[10]


[10]. אמנם לדעת ברכת הבית יט, טו, והגרע"י, ישתה מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וטעמם, מפני שלהלכה פסק השו"ע רטו, ד, שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ואיסור אכילה בתענית מדרבנן. אולם רוב ככל הראשונים סוברים שברכה לבטלה אסורה מדרבנן. ועוד, שהצומות מדברי קבלה, וי"א שדברי קבלה כדאורייתא. ועוד, שאולי יש בתעניות צד דאורייתא מצד שהם כנדר. ועוד, שמוטב לעבור בשב ואל תעשה מאשר בקום עשה. וכן פסקו דעת תורה תקסח, א, שע"ת א, וברכ"ה ח"ב א, 95. וכ"כ בפנה"ל זמנים ז, ו, 7.

בירך על פירות ונזכר שלא הפריש מהם תרומות ומעשרות, יפריש ויאמר את כל נוסח ההפרשה ואח"כ יאכל, שהואיל וכל הפרשתו היא לצורך האכילה, אין היא הפסק (חזו"א, מנחת שלמה, ועי' פס"ת קסז, י, 79-80, ושערי הברכה יג, יט-כ).

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

יב – נתינת מאכל לפני מי שלא יברך

כאשר אדם מכבד את חבירו במאכל, מוטלת עליו אחריות לדאוג שיברך, שאם לא כן נמצא שהוא מסייע בידו להיכשל באיסור אכילת דבר בלא ברכה (שו"ע קסט, ב).

ואם חבירו חילוני, ויש חשש סביר שכאשר יבקש ממנו לברך – יעלב, יכבד אותו במאכל ומשקה בלא לבקש ממנו לברך. מפני שאם יעליב אותו יכשיל אותו באיסור חמור יותר, שיגרום למתח ושנאה ביניהם, ואף יתכן שיגרום לו להתרחק מתורה ומצוות. אלא שאין לחשוש יותר מדי שמא האורח יעלב, משום שבפועל, רוב היהודים שאינם מוגדרים כדתיים, שמחים לברך או לכל הפחות לענות אמן, כאשר הם מתארחים אצל חברם או קרובם הדתי. ולכן בדרך כלל ניתן להציע לאורח בעדינות לברך, ולכל הפחות אפשר שהמארח יברך בקול רם, ועל ידי שהאורח יענה אמן, ייחשב כשותף במידת מה בברכה (עי' אג"מ או"ח ה, יג; מנחת שלמה א, לה; שבט הלוי ד, יז, פס"ת קסט, ג-ד).

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה

יג – דין הטועה בברכתו

נטל כוס מים בידו, ובעת שאמר "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם" טעה וחשב שיין בידו, והתכוון לברך 'הגפן', ונזכר שהוא מים וסיים "שהכל נהיה בדברו", יצא ידי חובה (רש"י ותוס').

ואפילו אם נזכר בטעותו רק לאחר שסיים את הברכה ואמר: "בורא פרי הגפן", ומיד נזכר ואמר תוך כדי דיבור: "שהכל נהיה בדברו", הואיל ובפועל תיקן את עצמו, יצא ידי חובתו. ואמנם יש מהראשונים שסוברים שהואיל ובברכה עצמה טעה, הן בכוונתו והן בדיבורו, לא יצא ידי חובתו (משמע מרש"י ותוס'). מכל מקום מחמת הספק הכריעו רוב הראשונים שיצא ידי חובתו (ראב"ד ורא"ש עפ"י גאונים ורי"ף, וכ"כ שו"ע רט, ב, מ"ב ה-ו).

ואם אמר את כל הברכה על המים כראוי, ולאחר שסיים התבלבל וחשב שהוא צריך לתקן את הברכה וחזר וסיים "בורא פרי הגפן". יש אומרים שלא יצא, הואיל והחליט לחתום את הברכה על הגפן, וברכת הגפן אינה פוטרת את המים (ראב"ד ורז"ה). ויש אומרים שהואיל ובתחילה אמר את הברכה כראוי, כבר יצא ידי חובה, וזה שאח"כ תיקן עצמו, אינו יכול לפסול את הברכה שכבר נחתמה כהלכה (רמב"ן עפ"י הגאונים). והואיל וספק ברכות להקל, יצא ידי חובה (עי' ברכ"ה ח"א ה, ט).[11]


[11]. נטל את כוס המים בידו, ופתח ואמר "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם" מתוך מחשבה לסיים ב'שהכל', וטעה וסיים "בורא פרי הגפן". לדעת רוב הפוסקים לא יצא, הואיל ובפועל אמר ברכה מוטעית (ראב"ד, רא"ש ורשב"א). ולדעת הרמב"ם, כוונתו שכיוון בתחילת הברכה לומר כראוי, מועילה לו לצאת ידי חובה, למרות שבפועל לא אמר את הנוסח הראוי. למעשה, רבים פסקו שלא יצא, ועליו לחזור ולברך (ט"ז, מ"א, מ"ב רט, א). ויש שמחמת הספק הורו שלא לחזור ולברך (שו"ע רט, א).

פורסם בקטגוריה יב - כללי ברכות | כתיבת תגובה