נחלקו הפוסקים, אם השומע ברכה דרך טלפון, רמקול ומכשיר שמיעה – יוצא ידי חובה. יש אומרים, שהואיל והקול יצא מכוחו של המברך, ומיד השומע שמע אותו, למרות שהקול עבר דרך מכשיר חשמלי, דינו כדין קולו של המברך, שאפשר לצאת בשמיעתו ידי חובה. ויש אומרים, שהואיל והקול הנשמע אינו קולו המקורי של המברך, אלא המכשיר החשמלי קלט אותו כאותות חשמליים, ואח”כ תרגם אותו שוב לקול חדש, הרי זה כשומע קול מכונה, שאין יוצאים בו ידי חובה.
למעשה, יש לחשוש לדעת המחמירים, ולא לקיים את המצוות התלויות בשמיעה בעזרת מכשירים חשמליים. אולם כשאין ברירה, עדיף לקיים את המצווה על ידי מכשירים חשמליים, מאשר להפסידה לגמרי. למשל, מי שנמצא במקום שאינו יכול לשמוע קריאת מגילה או הבדלה, עדיף שישמע אותם דרך הטלפון או בשידור חי ברדיו. ובזימון, כאשר האנשים מרובים וקשה לשמוע את המזמן בלא רמקול, טוב להיעזר בו (בזימון יש יותר מקום להקל, כמבואר לעיל ה, ו, 10).
נחלקו הפוסקים בדין כבד-שמיעה שנעזר במכשיר שמיעה. יש אומרים שאינו יוצא ידי חובה, הואיל ואינו שומע באוזנו ממש. ומנגד, יש אומרים ששמיעה דרך המכשיר כשמיעה דרך האוזן, הואיל ובפועל שמע את הקול. ויש אומרים שבמצוות שמיעת שופר צריך לשמוע את השופר ישירות בלא שום תיווך, אבל בשאר המצוות ניתן לקיימן בשמיעה על ידי מכשיר. למעשה, במצוות מדברי חכמים, אפשר לסמוך על דעת המקילים, ובמצוות מהתורה, כאשר אפשר, עדיף לשמוע בלא המכשיר.
השומע ברכות וקדיש דרך רמקול – צריך לענות אמן. והשומע דרך טלפון או רדיו בשידור חי – טוב שיענה אמן אבל אינו חייב.[8]
לעניין עניית אמן על קדיש וברכות, אם הוא דרך רדיו וטלפון, נראה שאמנם אין חובה לענות, אבל מ”מ מצווה לענות. ואם הקול נשמע בעזרת רמקול נראה שחובה לענות, מפני שלסוברים שאפשר לצאת ידי חובה, הרי זו חובה גמורה, וגם לחולקים עליהם, יש לכל הפחות מצווה לענות.
