יח – תפילת הדרך

א – תפילת הדרך ומשמעותה

תקנו חכמים תפילה ליוצא לדרך היא 'תפילת הדרך' (ברכות כט, ב). בעבר סכנת הדרכים נבעה משודדים, חיות רעות, או פגעי טבע, כיום, עיקר הסכנה מתאונות דרכים. מכל מקום, אותה התפילה שתקנו חכמים מתאימה לכל סוגי הסכנות שבדרכים.

המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. אבל כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. אם ייפגע, עד שיילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר (עי' מהר"ל נתיב גמילות חסדים ה). לכן תקנו חכמים את תפילת הדרך. כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.

מאחר שאנו כבר עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, מוסיפים לבקש מה' שגם יצליח את דרכינו (ברכות כט, ב; ל, א). כך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". יש הבדלים מסוימים בין נוסחי תפילת הדרך, וכולם טובים.

כיוון שכיום עיקר סכנת הדרכים מתאונות, יש סוברים שנכון לציין בתפילת הדרך גם את סכנת התאונות, וכפי שכתב הראבי"ה (ח"א, ברכות פו) שניתן להוסיף בתפילה את הסכנות המיוחדות לאותה הדרך. ויש אומרים שהרוצה להוסיף רשאי, ויש אומרים שבאמירת "כל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם" כלולות גם תאונות הדרכים, ולכן אין צורך להוסיף על הנוסח שתקנו חכמים. והבוחר יבחר.[1]


[1]. הסוברים שנכון להוסיף: הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי לא, ח, והרב דבליצקי בתפילת הדרך והלכותיה כ. לרשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, א, הרוצה להוסיף רשאי. ויש סוברים שעדיף שלא לשנות מהנוסח כי הוא כולל כל פורענויות, כמובא באשי ישראל נ, הערה ד, בשם ר"ח קנייבסקי.

ב – על איזו דרך מברכים

תקנו חכמים לומר את תפילת הדרך על דרך שאורכה יותר מ'פרסה' (ברכות ל, א). 'פרסה' היא ארבעה מיל, וכל מיל אורכו 912 מטר. נמצא ששיעור פרסה קרוב לארבעה ק"מ (3.648 ק"מ).[2] ואם הדרך קצרה משיעור 'פרסה' אין אומרים תפילת הדרך, שהואיל והיא קרובה לישוב, מן הסתם אין בה סכנה (רא"ש). ואין צורך לדקדק במדידת הדרך, אלא כל אדם ישער לפי מה שנראה בעיניו. ויבואר להלן (הלכה י) שאם יש סכנה מיוחדת בדרך, גם על פחות משיעור 'פרסה' אומרים את התפילה.

יש אומרים, ששיעור 'פרסה' נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת שיעור 'פרסה' בדרך לא סלולה – צריכים לומר את 'תפילת הדרך'. אבל אם הדרך אורכת פחות משבעים ושתים דקות, כיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב – אין אומרים את 'תפילת הדרך' (זכרון יהודה או"ח מ"ב; יבי"א ח"ב או"ח יד).

אולם לדעת רוב הפוסקים כוונת חכמים כשאמרו 'פרסה' היא לקבוע את אורך הדרך שעליה צריך לומר את תפילת הדרך. משום שככל שהדרך ארוכה יותר, כך היא מתרחקת יותר מן הישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. אבל לזמן אין חשיבות, שהרי גם בזמן חכמים הרוכבים על סוסים עברו שיעור 'פרסה' בפחות מעשר דקות, ולא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, וקבעו שבכל אופן יאמרו את 'תפילת הדרך' על דרך של 'פרסה'. לפיכך, גם בזמנינו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מ'פרסה', חייבים לומר את תפילת הדרך. ובמיוחד כיום שתאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם (מ"ב קי, ל, וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים).

לגבי מי שנוסע בתוך העיר ישנו ספק. מצד אחד, חכמים תקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות הישוב. אולם מנגד, כיום השטחים העירוניים גדלו מאוד, ורבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך השטחים העירוניים, והסכנה שבנסיעות אלו אינה פחותה בהרבה מהסכנה שבנסיעות בין עירוניות, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים. למעשה נראה, שאמנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר יותר משיעור פרסה, שיאמר את 'תפילת הדרך' בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה".[3]


[2]. ראה פנה"ל שבת ל, א, 1, ובהרחבות שם. לשיטת הגר"ח נאה, שנוסדה על פי הרמב"ם (שהסכימו לו רוב ככל הפוסקים), שיעור מיל שהוא אלפיים אמה – 960 מטר. ולשיטת 'חזון-איש' – 1,152 מטר. ועל פי חישוב עדכני, יצא שעל פי שיטת הרמב"ם שיעור מיל הוא – 912 מטר. ואם כן שיעור ארבעה מיל שהוא פרסה – 3.648 ק"מ, וכך כתבתי למעלה.

[3]. יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת הדרכים כיום היא מתאונות, וסכנה זו קיימת בעיר כמו מחוץ לעיר (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים). עוד אפשר לומר, שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום ישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד. כ"כ הרב ליאור בדבר חברון או"ח קט. מנגד, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה שהיו שכיחים בהן ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14). ויש אומרים שמותר לומר תפילת הדרך בתוך העיר, אך אין זו חובה (ר"ח קנייבסקי בשם החזו"א ב'מעשה איש' ז, עמ' קלז). מהרב מרדכי אליהו שמעתי שטוב למרבים לנהוג בתוך העיר לומר את התפילה בלא שם, וכ"כ ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג). למעשה נראה, שאף שסכנת הדרכים כיום פחתה מאוד, מבחינתנו תאונות דרכים הן מהסכנות המאיימות על חייו ושלומו של האדם, ולכן יש לאומרה כחובה על דרך בין-עירונית. ובדרך עירונית, נכון לאומרה אבל אי אפשר לקבוע את אמירת כחובה, הואיל וחכמים תקנו את התפילה לדרך שמחוץ ליישוב, ולדרכים שהיו הרבה יותר מסוכנות ומפחידות מהדרכים שבימינו (כמבואר לעניין ברכת הגומל בפנה"ל ברכות טז, ו). ומחמת הספק, יש לאומרה בלא חתימת שם, וכמבואר להלן בהערה 5, שלדעת רבים גם על 'תפילת הדרך' חל הכלל "ספק ברכות להקל".

ג – מדיני תפילת הדרך

יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך מיד בעת שאדם יוצא מביתו בעודו בעיר (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את 'תפילת הדרך' בעיר, לכתחילה נכון לאומרה מיד לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומ"ב קי, כט).

לכאורה היה ראוי לנהוג על פי דעת רוב הפוסקים, ולומר את 'תפילת הדרך' לאחר היציאה מהעיר. אולם כיוון שכיום יש סכנת תאונות גם בתוך העיר, וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, טוב לומר את תפילת הדרך בלא שם אף על נסיעה שבתוך העיר, כאשר הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, נכון לומר את תפילת הדרך עם שם השם בתחילת הנסיעה בעיר. וכיון שעדיף לומר את התפילה בעת שחונים, הזמן הטוב ביותר לאמירת 'תפילת הדרך' הוא בעת שאדם מתיישב במכונית לקראת הנסיעה.[4]

שכח לאומרה בצאתו לדרך, אם עד למחוז חפצו נותרה עוד דרך כשיעור 'פרסה' (קרוב לארבעה ק"מ), יאמר את 'תפילת הדרך', ואם נשאר פחות – יאמר את התפילה בלא שם ה' בחתימה (שו"ע או"ח קי, ז).

אדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את 'תפילת הדרך' בפעם הראשונה ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי עליו לאומרה שנית. כאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את 'תפילת הדרך' (שו"ע או"ח קי, ה).


[4]. לרב חסדא יש לעצור מההליכה ולומר את 'תפילת הדרך' בעמידה או בישיבה. ולרב ששת אפשר לאומרה בהליכה, אולם גם הוא כשהלך עם רב חסדא, נהג כמותו ועצר ואמר את 'תפילת הדרך' בעמידה  (ברכות ל, א). למעשה נפסק (שו"ע קי, ד): "ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה רוכב אין צריך לירד", וכתב מ"א יא, שאם אפשר יעמיד את הבהמה. לפי זה לכאורה כאשר נהג רוצה לומר את תפילת הדרך, עדיף שיחנה בצד הדרך ויאמר את תפילת הדרך. ואם הנהג כבר אמר באותו יום את תפילת הדרך ורק שאר הנוסעים צריכים לומר את תפילת הדרך, אין צורך להחנות את הרכב, מפני שהנסיעה אינה טורדת את כוונתם (שו"ע או"ח קי, ד, מ"ב כג). אולם למעשה נראה שגם כאשר הנהג צריך לומר את 'תפילת הדרך' עדיף שיאמרנה תוך כדי נסיעה, משום שהחנייה בצידי הדרכים יש בה מידה מסוימת של סכנה, ויש חשש שההידור בזה יגרום במשך הזמן לסיכון נפשות.

כיום כשעיקר סכנות הדרך מתאונות, והן מתרחשות גם בעיר, ראוי לומר את התפילה כשהרכב חונה לפני תחילת הנסיעה, וכדעת עטרת זקנים וט"ז (אמנם הט"ז ביאר שכשהלכו בשיירה העדיפו לאומרה יחד בצאתם מהעיר, וממילא כאשר אדם נוסע במכונית, עדיף שיאמר את התפילה לפני תחילת הנסיעה). שכן אם ננהג כסוברים לומר את התפילה בתוך הנסיעה, תהיה אמירתה פחות בהידור, וגם לא תכלול את כל סכנות הדרך. ואין לחשוש שמא אין יוצאים בזה ידי חובה לדעת רוה"פ, שכן גם הם מסכימים שבדיעבד יוצאים ידי חובה באמירתה בעיר (פמ"ג א"א קי, יד; מ"ב כט), קל וחומר כיום שאולי צריך לאומרה גם על דרכים עירוניות כמובא בהערה הקודמת. יש להוסיף, שלדעת רש"י (ברכות ל, א), רק בפרסה הראשונה אפשר לומר את תפילת הדרך, ורבים הזכירו את דעתו, אף שבפועל מקובל לפסוק כבה"ג, שגם מי שלא אמר את תפילת הדרך בפרסה הראשונה, יאמרנה כל עוד יש לפניו דרך של פרסה (שו"ע קי, ז). אולם כיום שיש סברה לפיה חייבים לומר את תפילת הדרך גם בדרך עירונית, אם לא יאמרנה מיד בתחילת הדרך, לפי רש"י לא יוכל לאומרה אחר שייסע כ-4 ק"מ בדרכים העירוניות.

ד – התפילה בדרכים קצרות ומסוכנות

כפי שלמדנו (בהלכה ב), מפני הסכנה שיש בדרכים, תקנו חכמים לומר את 'תפילת הדרך', ומבואר בתלמוד הבבלי (ברכות ל, א), שאם הדרך קצרה מ'פרסה', אין בה סכנה ואין אומרים בה 'תפילת הדרך'. כלומר, אומרים את 'תפילת הדרך' על דרך שאורכה קרוב לארבעה ק"מ (3.648 ק"מ). אלא שהקשו על זה מדברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) שקבע שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומשמע שאומרים את 'תפילת הדרך' גם על דרך שקצרה מ'פרסה'. ותירצו, שבדרך רגילה שאורכה פחות מ'פרסה' – אין סכנה, ולכן אין לומר בה 'תפילת הדרך'. אולם הירושלמי מדבר על דרך מסוכנת יותר, ולכן גם אם אורכה פחות מ'פרסה' יש לומר עליה תפילת הדרך (תר"י ברכות כ, ב; ט"ז קי, ו). וכן נפסק להלכה, שאם הדרך מוחזקת כמסוכנת, אפילו אם היא קצרה מפרסה – יש לומר בה את תפילת הדרך (מ"ב קי, ל).

אם כן, בזמנים שכבישים מסוימים נחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מ'פרסה'. ויהי רצון שייתמו כל שונאינו ואויבי נפשנו, וישראל ישכון לבטח בכל מרחבי ארצו.

ה – האם צריך להצמיד את תפילת הדרך לברכה

יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינו פותח ב'ברוך'. שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שהיא נאמרת לבדה, יש לפותחה בברכה, כלומר בלשון "ברוך אתה ה'", ואם היא סמוכה לחברתה, אין צריך לפותחה ב'ברוך', כפי שאין פותחים ב'ברוך' את הברכה השנייה והשלישית שבברכת המזון (ברכות מו, א). ואם כן תפילת הדרך שנאמרת כברכה לעצמה, מדוע איננה פותחת בלשון 'ברוך'?

יש שהחמירו מחמת כן להסמיך תמיד את תפילת הדרך לברכה אחרת (מהר"ם מרוטנבורג). ולכתחילה נכון לחשוש לדעתם, ואם מזדמנת לאדם ברכה אחרת בשעה שהתחיל את דרכו, עדיף לסמוך אליה מיד את תפילת הדרך. כגון שאכל תפוח ועליו לברך לאחר האכילה 'בורא נפשות', יברך תחילה 'בורא נפשות' ואח"כ את תפילת הדרך (שו"ע קי, ו; של"ה מס' חולין נר מצוה עא; מ"א ומ"ב קי, כח).

אבל אם לא נזדמנה לו ברכה, יאמר את תפילת הדרך גם בלא להסמיכה לברכה. משום שלדעת רבים תפילת הדרך אינה ברכה רגילה אלא תפילה, וממילא לא חלים עליה כללי הברכות, ולכן אינה פותחת בלשון 'ברוך אתה' וכו' ואינה צריכה להיות סמוכה לחברתה, וגם אין מזכירים בה מלכות ה' כפי שחייבים להזכיר בכל ברכה (תוס' פסחים קד, ב; מ"ב קי, כח).

ויש אומרים, שתפילת הדרך היא ברכה – ברכת 'שומע תפילה' שבתפילת עמידה, שכן בסיום תפילת הדרך אנו אומרים "ברוך אתה ה' שומע תפילה". והיא אינה פותחת ב'ברוך', משום שמקומה העיקרי בתפילת עמידה, ושם היא סמוכה לברכות שלפניה, לפיכך, גם כשאומרים אותה בנפרד, בתפילת הדרך, לא שינו חכמים את נוסחה. וגם אין צורך להזכיר בה מלכות, כלומר "אלוהינו מלך העולם", משום שברכה שסמוכה לחברתה נשענת על המלכות שנזכרה בברכה הראשונה, וכיוון שבברכה הראשונה שבתפילת עמידה נזכרה מלכות, שוב אין צריך להזכיר מלכות בברכת 'שומע תפילה' (תר"י על ברכות א, א).[5]


[5]. אף שרבים כתבו שלכתחילה יש לחשוש לדעת מהר"ם מרוטנבורג, מוסכם שגם כשאין אפשרות להסמיך את תפילת הדרך לברכה, אומרים אותה בנוסחה המלא. ויתכן שגם מהר"ם מסכים לכך. לפי דעת מהר"ם מרוטנברג והסבר תר"י, מדובר בברכה, וממילא חלים עליה הכללים של 'ספק ברכות להקל'. אולם ההסבר העיקרי הוא כפי שכתבו תוס' פסחים קד, ב 'כל', ש'אלוהי נשמה' ו'תפילת הדרך' אינן ברכה אלא שבח ותפילה, ולכן אין צריך להסמיכן לברכה אחרת. וכ"כ תוס' רא"ש, אגודה, אבודרהם, וטור קי. ויש לברר האם לשיטתם חל על תפילת הדרך הכלל 'ספק ברכות להקל'. יש אומרים, שהואיל ו'תפילת הדרך' שונה משאר הברכות, אפשר לברכה גם בספק, וכפי שכתב בפני יהושע (ברכות כט, ב, על התוס' 'מפני'), ובעל ח"א (שערי צדק משפטי הארץ, בינת אדם יא, ו), שכאשר יש בכך צורך, אפשר לאומרה בלא חשש של ספק ברכות. וכן מסרו בשם חזו"א, וכן מבואר בשיעורי ריש"א למסכת ברכות ל, א. אולם יותר נראה, שהואיל והתוס' השוו את תפילת הדרך ל'אלוהי נשמה', והיחס אל 'אלוהי נשמה' כאל ברכה, הן למניין מאה ברכות (טור ושו"ע ומפרשים או"ח מו, ג; פנה"ל ברכות יב, ה), והן לעניין ספק ברכות להקל (ראו פנה"ל תפילה ט, ו). לפיכך גם על תפילת הדרך חל הכלל 'ספק ברכות להקל'. וכן מצינו שבפועל רבים חששו לספקות בתפילת הדרך, ולכן הורו במצב של ספק לאומרה בלא שם (שו"ע קי, ז, זכרון יהודה או"ח מב, י; אול"צ ב, ז). וכן כתבתי בהלכה ג, לומר את 'תפילת הדרך' בדרכים עירוניות בלא שם, מחשש ברכה לבטלה.

דילוג לתוכן