תקנו חכמים תפילה ליוצא לדרך היא 'תפילת הדרך' (ברכות כט, ב). בעבר סכנת הדרכים נבעה משודדים, חיות רעות, או פגעי טבע, כיום, עיקר הסכנה מתאונות דרכים. מכל מקום, אותה התפילה שתקנו חכמים מתאימה לכל סוגי הסכנות שבדרכים.
המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הישוב או העיר. אבל כשאדם ניתק ממקומו, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. אם ייפגע, עד שיילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר (עי' מהר"ל נתיב גמילות חסדים ה). לכן תקנו חכמים את תפילת הדרך. ותקנו אותה בלשון רבים, כי מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.
מאחר שאנו כבר עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, מוסיפים לבקש מה' שגם יצליח את דרכינו (ברכות כט, ב; ל, א). כך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". יש הבדלים מסוימים בין נוסחי תפילת הדרך, וכולם טובים.
כיוון שכיום עיקר סכנת הדרכים מתאונות, יש סוברים שנכון לציין בתפילת הדרך גם את סכנת התאונות, וכפי שכתב הראבי"ה (ח"א ברכות פו) שניתן להוסיף בתפילה את הסכנות המיוחדות לאותה הדרך. ויש אומרים שהרוצה להוסיף רשאי. ויש אומרים שבאמירת "כל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם" כלולות גם תאונות הדרכים, ולכן אין צורך להוסיף על הנוסח שתקנו חכמים. והבוחר יבחר.[1]
