ג – מדיני תפילת הדרך

יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך מיד בעת שאדם יוצא מביתו בעודו בעיר (עטרת זקנים ט”ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את ‘תפילת הדרך’ בעיר, לכתחילה נכון לאומרה מיד לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ”א, א”ר, פמ”ג ומ”ב קי, כט).

לכאורה היה ראוי לנהוג על פי דעת רוב הפוסקים, ולומר את ‘תפילת הדרך’ לאחר היציאה מהעיר. אולם כיוון שכיום יש סכנת תאונות גם בתוך העיר, וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, טוב לומר את תפילת הדרך בלא שם אף על נסיעה שבתוך העיר, כאשר הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, נכון לומר את תפילת הדרך עם שם השם בתחילת הנסיעה בעיר. וכיון שעדיף לומר את התפילה בעת שחונים, הזמן הטוב ביותר לאמירת ‘תפילת הדרך’ הוא בעת שאדם מתיישב במכונית לקראת הנסיעה.[4]

שכח לאומרה בצאתו לדרך, אם עד למחוז חפצו נותרה עוד דרך כשיעור ‘פרסה’ (קרוב לארבעה ק”מ), יאמר את ‘תפילת הדרך’, ואם נשאר פחות – יאמר את התפילה בלא שם ה’ בחתימה (שו”ע או”ח קי, ז).

אדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את ‘תפילת הדרך’ בפעם הראשונה ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי עליו לאומרה שנית. כאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את ‘תפילת הדרך’ (שו”ע או”ח קי, ה).


[4]. לרב חסדא יש לעצור מההליכה ולומר את ‘תפילת הדרך’ בעמידה או בישיבה. ולרב ששת אפשר לאומרה בהליכה, אולם גם הוא כשהלך עם רב חסדא, נהג כמותו ועצר ואמר את ‘תפילת הדרך’ בעמידה  (ברכות ל, א). למעשה נפסק (שו”ע קי, ד): “ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה רוכב אין צריך לירד”, וכתב מ”א יא, שאם אפשר יעמיד את הבהמה. לפי זה לכאורה כאשר נהג רוצה לומר את תפילת הדרך, עדיף שיחנה בצד הדרך ויאמר את תפילת הדרך. ואם הנהג כבר אמר באותו יום את תפילת הדרך ורק שאר הנוסעים צריכים לומר את תפילת הדרך, אין צורך להחנות את הרכב, מפני שהנסיעה אינה טורדת את כוונתם (שו”ע או”ח קי, ד, מ”ב כג). אולם למעשה נראה שגם כאשר הנהג צריך לומר את ‘תפילת הדרך’ עדיף שיאמרנה תוך כדי נסיעה, משום שהחנייה בצידי הדרכים יש בה מידה מסוימת של סכנה, ויש חשש שההידור בזה יגרום במשך הזמן לסיכון נפשות.

כיום כשעיקר סכנות הדרך מתאונות, והן מתרחשות גם בעיר, ראוי לומר את התפילה כשהרכב חונה לפני תחילת הנסיעה, וכדעת עטרת זקנים וט”ז (אמנם הט”ז ביאר שכשהלכו בשיירה העדיפו לאומרה יחד בצאתם מהעיר, וממילא כאשר אדם נוסע במכונית, עדיף שיאמר את התפילה לפני תחילת הנסיעה). שכן אם ננהג כסוברים לומר את התפילה בתוך הנסיעה, תהיה אמירתה פחות בהידור, וגם לא תכלול את כל סכנות הדרך. ואין לחשוש שמא אין יוצאים בזה ידי חובה לדעת רוה”פ, שכן גם הם מסכימים שבדיעבד יוצאים ידי חובה באמירתה בעיר (פמ”ג א”א קי, יד; מ”ב כט), קל וחומר כיום שאולי צריך לאומרה גם על דרכים עירוניות כמובא בהערה הקודמת. יש להוסיף, שלדעת רש”י (ברכות ל, א), רק בפרסה הראשונה אפשר לומר את תפילת הדרך, ורבים הזכירו את דעתו, אף שבפועל מקובל לפסוק כבה”ג, שגם מי שלא אמר את תפילת הדרך בפרסה הראשונה, יאמרנה כל עוד יש לפניו דרך של פרסה (שו”ע קי, ז). אולם כיום שיש סברה לפיה חייבים לומר את תפילת הדרך גם בדרך עירונית, אם לא יאמרנה מיד בתחילת הדרך, לפי רש”י לא יוכל לאומרה אחר שייסע כ-4 ק”מ בדרכים העירוניות.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן