ב – על איזו דרך מברכים

תקנו חכמים לומר את תפילת הדרך על דרך שאורכה יותר מ’פרסה’ (ברכות ל, א). ‘פרסה’ היא ארבעה מיל, וכל מיל אורכו 912 מטר. נמצא ששיעור פרסה קרוב לארבעה ק”מ (3.648 ק”מ).[2] ואם הדרך קצרה משיעור ‘פרסה’ אין אומרים תפילת הדרך, שהואיל והיא קרובה לישוב, מן הסתם אין בה סכנה (רא”ש). ואין צורך לדקדק במדידת הדרך, אלא כל אדם ישער לפי מה שנראה בעיניו. ויבואר להלן (הלכה י) שאם יש סכנה מיוחדת בדרך, גם על פחות משיעור ‘פרסה’ אומרים את התפילה.

יש אומרים, ששיעור ‘פרסה’ נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת שיעור ‘פרסה’ בדרך לא סלולה – צריכים לומר את ‘תפילת הדרך’. אבל אם הדרך אורכת פחות משבעים ושתים דקות, כיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב – אין אומרים את ‘תפילת הדרך’ (זכרון יהודה או”ח מ”ב; יבי”א ח”ב או”ח יד).

אולם לדעת רוב הפוסקים כוונת חכמים כשאמרו ‘פרסה’ היא לקבוע את אורך הדרך שעליה צריך לומר את תפילת הדרך. משום שככל שהדרך ארוכה יותר, כך היא מתרחקת יותר מן הישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. אבל לזמן אין חשיבות, שהרי גם בזמן חכמים הרוכבים על סוסים עברו שיעור ‘פרסה’ בפחות מעשר דקות, ולא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, וקבעו שבכל אופן יאמרו את ‘תפילת הדרך’ על דרך של ‘פרסה’. לפיכך, גם בזמנינו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מ’פרסה’, חייבים לומר את תפילת הדרך. ובמיוחד כיום שתאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם (מ”ב קי, ל, וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים).

לגבי מי שנוסע בתוך העיר ישנו ספק. מצד אחד, חכמים תקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות הישוב. אולם מנגד, כיום השטחים העירוניים גדלו מאוד, ורבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך השטחים העירוניים, והסכנה שבנסיעות אלו אינה פחותה בהרבה מהסכנה שבנסיעות בין עירוניות, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים. למעשה נראה, שאמנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר יותר משיעור פרסה, שיאמר את ‘תפילת הדרך’ בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה “ברוך אתה שומע תפילה”.[3]


[2]. ראה פנה”ל שבת ל, א, 1, ובהרחבות שם. לשיטת הגר”ח נאה, שנוסדה על פי הרמב”ם (שהסכימו לו רוב ככל הפוסקים), שיעור מיל שהוא אלפיים אמה – 960 מטר. ולשיטת ‘חזון-איש’ – 1,152 מטר. ועל פי חישוב עדכני, יצא שעל פי שיטת הרמב”ם שיעור מיל הוא – 912 מטר. ואם כן שיעור ארבעה מיל שהוא פרסה – 3.648 ק”מ, וכך כתבתי למעלה.

[3]. יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת הדרכים כיום היא מתאונות, וסכנה זו קיימת בעיר כמו מחוץ לעיר (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים). עוד אפשר לומר, שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום ישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד. כ”כ הרב ליאור בדבר חברון או”ח קט. מנגד, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה שהיו שכיחים בהן ליסטים וחיות רעות (רשז”א בהליכות שלמה ח”א כא, 14). ויש אומרים שמותר לומר תפילת הדרך בתוך העיר, אך אין זו חובה (ר”ח קנייבסקי בשם החזו”א ב’מעשה איש’ ז, עמ’ קלז). מהרב מרדכי אליהו שמעתי שטוב למרבים לנהוג בתוך העיר לומר את התפילה בלא שם, וכ”כ ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג). למעשה נראה, שאף שסכנת הדרכים כיום פחתה מאוד, מבחינתנו תאונות דרכים הן מהסכנות המאיימות על חייו ושלומו של האדם, ולכן יש לאומרה כחובה על דרך בין-עירונית. ובדרך עירונית, נכון לאומרה אבל אי אפשר לקבוע את אמירת כחובה, הואיל וחכמים תקנו את התפילה לדרך שמחוץ ליישוב, ולדרכים שהיו הרבה יותר מסוכנות ומפחידות מהדרכים שבימינו (כמבואר לעניין ברכת הגומל בפנה”ל ברכות טז, ו). ומחמת הספק, יש לאומרה בלא חתימת שם, וכמבואר להלן בהערה 5, שלדעת רבים גם על ‘תפילת הדרך’ חל הכלל “ספק ברכות להקל”.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן