ארכיון הקטגוריה: ד – יום העצמאות

א – מצוות ישוב הארץ

ביום ה' באייר חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, זכה עם ישראל לקיים את מצוות ישוב הארץ. ואף שגם לפני כן כל יהודי ויהודי שהתגורר בארץ ישראל קיים מצווה בישיבתו, ואמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". מכל מקום עיקר המצווה היא לכלל ישראל, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, והמצווה על כל יחיד לגור בארץ היא ענף מהמצווה הכללית המוטלת על כלל ישראל.

וזהו שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". 'הורשתם' הכוונה כיבוש וריבונות, 'וישבתם' הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר (דברים יא, לא): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכך הגדיר הרמב"ן את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד).

מצווה זו מוטלת על עם ישראל בכל הדורות, אלא שבמשך תקופה ארוכה היינו אנוסים ולא היתה ידינו תקיפה לקיים את המצווה, שלא היה לנו צבא וכלי נשק לכבוש את ארצנו וליישבה. בחסדי ה' על עמו, בדורות האחרונים החלה הרוח הלאומית להתעורר, יהודים הלכו ונתקבצו לארץ, נטעו בה עצים, פיתחו את כלכלתה, התארגנו והקימו כח מגן, נאבקו בשלטון הזר, וכך כאשר המנדט הבריטי הסתיים יכלו נציגי הציבור שלנו להכריז על הקמת מדינת ישראל. מאז עם ישראל התחיל לקיים את מצוות ישוב הארץ. אמנם עדיין לא כל הארץ בידינו, ועדיין אנו תלויים במידה מסוימת באומות העולם, אבל חזרנו לקיומה הממשי של מצוות ישוב הארץ.

וכן מצינו בהלכה, שדין האבלות על חורבן הארץ תלוי בריבונות. שכן תקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר (ישעיהו סד, ט): "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" ויקרע את בגדו. וביארו הפוסקים, שהגדרת החורבן תלויה בשלטון, שכל זמן שהארץ נשלטת בידי נוכרים, אפילו אם רוב תושבי אותן הערים יהודים, הרי הן נחשבות חריבות וקורעים על ראייתן. ואם הן תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אין הן נחשבות חריבות ואין קורעים על ראייתן (ב"י וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

וכבר הפליגו חז"ל בשבח מצוות ישוב הארץ עד שאמרו עליה שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי בהעלותך פ).1


  1. יסודות מצוות ישוב הארץ נתבארו בדברי הרמב"ן בהוספותיו לספר המצוות מצווה ד, והורחבו בדברי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל בספר 'לנתיבות ישראל' (בח"א 'לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו', בהוצאת בית אל עמ' רמו-רנ, ועוד עיין בעמ' קס-קסב, ובח"ב 'מזמור י"ט של מדינת ישראל' עמ' שנז-שסח). ונזכיר את תמציתם. מצוות ישוב הארץ חלה על כל הדורות, כפי שכתבו הרמב"ן (מצווה ד) והריב"ש (שפ"ז), ועל כן בכל הדורות ההלכה היא שבני הזוג כופים זה את זה לעלות לארץ (כתובות קי, ב), וכן נפסק בשולחן ערוך (אה"ע עה, ג-ה). וכך מוסכם על הראשונים והאחרונים כמובא שם בפתחי תשובה ו. ואמנם בתוס' כתובות שם מובאת דעת ר' חיים "שאינו נוהג בזמן הזה", אולם גדולי הראשונים והאחרונים אינם מתווכחים כלל עם דעה זו, אלא סוברים שאיזה תלמיד טועה כתבה (כ"כ המהרי"ט יו"ד כח, ועוד הרבה מגדולי רבותינו האחרונים, עי' גליון מהרש"א כתובות שם, וחת"ס יו"ד רלד). וזה שעיקר המצווה היא ריבונות ישראל מבואר גם בישועות מלכו יו"ד סו, ובאבני נזר יו"ד תנה, ועוד מקומות.

    ואף שעל עוד כמה מצוות אמרו שהן שקולות כנגד כל המצוות (על מילה בנדרים לב, א; צדקה – ב"ב ט, א; ציצית – שבועות כט, א; תפילין – מנחות מג, ב; שבת – ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט; תלמוד תורה וגמילות חסדים בריש פאה). מכל מקום מבחינה הלכתית היא עדיפה עליהן, שהיא היחידה שדוחה שבות. שאם יצטרכו לעבור על שבות כדי לקיים ברית מילה בשבת, יבטלו את הברית ולא יעברו על שבות, ואילו כדי לקנות בית בארץ ישראל, אמרו חכמים שאם יש צורך – יקנוהו בשבת ויעברו על שבות של 'אמירה לגוי', כמבואר בגיטין ח, ב, וב"ק פ, ב, ובתוספות שם. ואין מדובר שם על גאולת הארץ כולה אלא על קניית בית אחד בלבד, ואפילו זה דוחה שבות. יתר על כן, כדי לעשות סייג לשבת ביטלו חכמים מצוות דאורייתא של תקיעת שופר ונטילת לולב, כאשר ר"ה ויום ראשון של סוכות חל בשבת, ואילו לצורך ישוב הארץ בטלו חכמים את דבריהם והתירו איסור שבות החמור שמקורו באסמכתא (ומהסמ"ג אף נראה שהוא אסור מהתורה).

    ועל מצוות ישוב הארץ נצטווינו למסור את הנפש, שכן נצטווינו להורישה, היינו לכובשה, ובמלחמה החיילים צריכים לסכן נפשם, וכפי שכתב מנחת חינוך תכה.

    ומה שהרמב"ם לא מנה אותה במניין התרי"ג, מפני שהיא למעלה מערכן הרגיל של המצוות, ולכן אינה נמנית במניינן המפורט, וכפי שהשריש בשרשיו לספר המצוות, שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים כל התורה, וכפי דבריו במצווה קנ"ג. ובכלל לא יתכן לומר שמצוות ישוב הארץ בזמן הזה מדברי חכמים בלבד, שהרי אמרו עליה חכמים, אחר החורבן השני, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ולא יתכן שיאמרו כן על מצווה שהיא מדברי חכמים בלבד. ועוד שלא יתכן שיפרקו משפחה ויעברו על שבות דשבת עבור מצווה מדברי חכמים (ועיין בס' נחלת יעקב לרב זיסברג ח"א עמ' 201-249).

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

ב – אתחלתא דגאולה וקידוש ה'

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד למכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה מצב של חילול ה' נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה נעשה מחולל בגויים (עי' יחזקאל לו).

נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ישעיהו סה, כא). "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו לא, ד). "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לד-לה). "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו).

אבל אחר שעברו כל כך הרבה שנים, ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול ה' בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). והנה אירע הנס, דבר ה' קם. והיה זה קידוש ה' גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. וכפי שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

ואמנם עדיין יש דברים רבים לתקן, לצערנו לא זכינו לחזור בתשובה שלימה ולעלות כולנו לארץ ישראל. אבל כבר לימדונו חז"ל (סנהדרין צח, א) שיש גאולה של 'אחישנה' על ידי חזרה בתשובה שלימה, ויש גאולה של 'בעיתה' דרך תהליכים טבעיים. היינו שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, כשיגיע הקץ, יתחילו תהליכים טבעיים, שיהיו מלווים בסיבוכים ויסורים קשים, שיגרמו לעם ישראל לחזור לארץ ולבנותה, וכך נתקדם שלב אחר שלב עד הגאולה השלימה. יסורים אלו שדוחפים את תהליך הגאולה הם חבלי משיח. וככל שנתחזק יותר בישוב הארץ ונחזור בתשובה שלימה, כך יתמתקו חבלי משיח ויבואו לנו החבלים בנעימים (עפ"י דברי הגר"א בקול התור). ועל גאולה בדרך זו אמרו חכמים (ירושלמי ברכות פ"א ה"א): "כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת".

וכן מבואר בתורה ובנביאים, שסדר הגאולה כך הוא: בתחילה תהיה תשובה קטנה, ועם ישראל יתקבץ לארצו והארץ תחל לתת את פריה, ואח"כ יערה עלינו ה' רוח ממרום עד שנחזור בתשובה שלימה.2


  1. מו"ר הרצי"ה במאמר 'המדינה כהתקיימות חזון הגאולה', ל'נתיבות-ישראל' ח"א עמ' רסא-רעב, באר בהרחבה שכך הוא סדר הגאולה, קודם תשובה קטנה וחזרה לארץ ולבניין הלאומי, ומתוך כך אח"כ תשובה שלימה אל ה'. מקורות רבים לכך, ונזכיר מקצתם. בדברים בפרשיית התשובה פרק ל, מבואר כי קודם תהיה חזרה 'עד ה" שהיא תשובה קטנה מתוך יראה וגזירות קשות, ואח"כ קיבוץ גלויות, ואח"כ תשובה שלימה 'אל ה". ובאר עפ"י מרן הרב זצ"ל, שתשובה קטנה היא החזרה לארץ (תחילת החזרה היתה בהתעוררות קדושה של אהבה, בעליית החסידים ותלמידי הגר"א). וכן מבואר סדר הגאולה ביחזקאל לו. וכן מבואר בסנהדרין צז, ב, שדעת ר' יהושע, שאין הגאולה תלויה בתשובה, אלא שמעמיד מלך קשה כהמן והם חוזרים בתשובה, והכוונה תשובה קטנה. ור' אליעזר שחלק עליו, בסוף הויכוח שתק. והכוונה שהסכים לר' יהושע. וכך מבואר שאין הגאולה תלויה בתשובה בשמות רבה פרשה כה, ובתקוני זוהר חדש, ורמב"ן על פרשת האזינו, ואור החיים הקדוש ויקרא כה, כח. והרב אלישוב בהקדמות ושערים (שער ו, פרק ט). ושם בעמ' רעג-רעו, הביא מדברי גדולי האחרונים שראו בקיבוץ הגלויות של ימינו אתחלתא דגאולה. והוסיף מו"ר הרצי"ה בח"ב עמ' שסה, שמי שאינו רואה את חסדי ה' הללו יש לו חוסר אמונה, ולעיתים חוסר אמונה זה מתלבש בלבוש של חרדיות וצדקנות, אבל זו כפירה בתורה שבכתב ובדברי נביאינו ובתורה שבע"פ. ובסנהדרין צח, ב, מובאים דברי אמוראים שחששו מהיסורים הנוראים של חבלי משיח עד שאמרו "ייתי ולא איחמיניה". ועיין בעוד מקורות בספר 'אם-הבנים-שמחה', ובספר 'התקופה-הגדולה' לרב כשר, ובסופו הביא את הספר 'קול-התור', ובו דברים עמוקים מדברי הגר"א. ועוד עיין ב'אילת-השחר' לרב פילבר, חלק שיבת ציון השלישית.
פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

ג – הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. ומתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים. ואמנם עדיין לא כלו שונאינו העומדים עלינו לכלותינו, אבל אחר הקמת המדינה כבר יש לנו בחסדי ה' צבא, ויש לנו כח להתגונן ואף לנצח. ואף שבמשך כחמישים שנות קיום המדינה נהרגו כעשרים אלף נפשות קדושות במלחמות ופיגועים, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו למעלה מששה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו יש לנו יכולת להתגונן ולהילחם למצב שבו אין לנו יכולת להתגונן.

ואף ליהודים החיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקולטם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

גם מבחינה רוחנית היתה הצלה לעם היהודי על ידי הקמת המדינה. משבר רוחני גדול עבר על העם היהודי בעת החדשה. האפשרות שנפתחה בפני היהודים להשתלב במסגרות האזרחיות והלאומיות של המדינות המפותחות יצרו פיתוי גדול להתבוללות. לא כאן המקום להרחיב על הסיבות למשבר, מרן הרב קוק זצ"ל הִרבה לעסוק בסוגיה זו על צדדיה השונים. בפועל, בכל מדינה שעברה תהליך של התפתחות מודרנית, נוצר תהליך מסוכן של עזיבת הדת והתבוללות. תהליך שמאיים על עצם קיום הקהילות היהודיות בגולה. ההתבוללות התחילה כבר לפני כמאתיים שנה במערב אירופה, התפשטה לאחר מכן בהדרגה למזרח אירופה ולערי הבירה של המדינות הערביות המפותחות יותר. בקהילה היהודית הגדולה שבאמריקה רוב הצעירים היהודים נישאים לגויים. גם הנישאים ליהודים מולידים מעט מאוד צאצאים. במציאות הזו הקהילות היהודיות שבגולה הולכות ונעלמות. רק במדינת ישראל האוכלוסייה היהודית גדילה, ותופעת ההתבוללות קטנה יחסית. יתר על כן, אחוז היהודים הקשורים לתורה ולמצוות במדינת ישראל גבוה מכל קהילה יהודית אחרת בעולם. גם הצלה רוחנית זו נעשתה בזכות הקמת המדינה שאִפשרה את קיבוץ הגלויות ומנעה בעצם קיומה את פיתויי ההתבוללות.

נמצא אם כן שבשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות, בקדושת מצוות ישוב הארץ, בקידוש ה' לעיני העמים בהתחלת הגאולה, ובקדושת הצלת ישראל קדושים.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

ד – שלוש השבועות

נאמר (שיר השירים ב, ז): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ודרשו על כך חכמים (כתובות קיא, א), ששלוש שבועות השביע הקב"ה, שתיים את ישראל – שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות, ואחת את הגויים – שלא ישעבדו את ישראל יותר מדאי. אח"כ הוסיפה הגמרא עוד שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: "שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לנוכרים". עוד "אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר בשרכם כצבאות וכאילות השדה".

רבי יצחק די ליאון, בעל ספר 'מגילת-אסתר', למד שמשמעות השבועות "שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה", וזו הכוונה שלא יעלו בחומה. ומכך הסיק שאין מצווה ליישב את הארץ עד בוא המשיח (השגה על הרמב"ן בהוספות למצוות עשה ד).

אולם לדעת שאר גדולי הראשונים והאחרונים, מצוות ישוב הארץ קבועה וקיימת בכל הזמנים, כפי שכתב הרמב"ן, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע עה, ג-ה), וכפי שכתב בפתחי תשובה (אה"ע עה, ו). נמצא אם כן שאין ללמוד מאגדה זו שמצוות ישוב הארץ אינה קיימת בזמן הזה.

פירושים רבים נאמרו על משמעותן של שלוש השבועות. והעולה מכמה פירושים, שאין לדחוק את הקץ ולעלות לארץ ביד חזקה בלא לשקול את השיקולים הריאלים. שכן יש חשש שמא מתוך מועקת הגלות והציפייה הארוכה לגאולה, יעפילו לעלות לארץ בלא יכולת מעשית לבנותה ולעמוד כנגד אומות העולם, ואזי ההעפלה תגרום לחורבן ומשבר ולא להתחלת הגאולה. ועל כן השביע אותנו הקב"ה שלא נעשה זאת בלא לחשב כראוי את דרכנו, אלא נעלה ונבנה את הארץ בהדרגה תוך תיאום עם אומות העולם או בניסים גלויים מן השמים בדרך של גאולת 'אחישנה'.

ואכן העלייה לארץ נעשתה בהדרגה, הישוב בארץ התבסס שלב אחר שלב, במקביל נעשתה פעילות דיפלומטית על ידי ההסתדרות הציונית, עד שגם אומות העולם הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו ולבנות בו את ביתו הלאומי. וכך אכן כתב רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל, אחר הסכמת האומות בסן רמו, כי "סר פחד השבועות".3


  1. דבריו מובאים בספר התקופה הגדולה עמ' קעה. ונזכיר מקצת המקורות: רש"י פירש "שלא יעלו בחומה – יחד ביד חזקה". וכתב באבנ"ז יו"ד תנג, שאם עולים ברשות האומות, אין כאן יד חזקה. וכ"כ הרב טייכטל בספר 'אם-הבנים-שמחה' עמ' קמז-קמח, והוסיף שכאשר באים יסורים קשים על יושבי חו"ל אות הוא משמים שעלינו לעלות לארץ (ועי"ש במפתחות). יסוד זה מבואר בקצרה ב'לנתיבות-ישראל' ח"ב עמ' רעד-ערה. וכל הספר הרחב 'התקופה-הגדולה' מלא מקורות למצוות ישוב הארץ ולאתחלתא דגאולה ולבאור השבועות, ועי"ש בעמ' קעה-קעו, וכן רעג והלאה.

    גם אם יהיו שירצו לפרש אחרת את שלוש השבועות, הכלל הוא שאין למדים הלכה מדברי אגדה, וכך כתב ב'אבני-נזר' יו"ד תנד. ולכן הרי"ף והרא"ש ושאר הראשונים על מסכת כתובות, לא הזכירו את שלוש השבועות, אלא להיפך כתבו שיש מצווה לעלות לארץ. וכן הרמב"ם והשו"ע לא כתבום בספריהם. וב'פני-יהושע' על כתובות כתב שביומא ט, ב, משמע להיפך, שלא באה הגאולה כי לא עלו כחומה, ומאחר שהן אגדות חלוקות יש להבין אותם באופן אחר שאינו נוגע להלכה. ולדעת בעל ההפלאה (כתובות שם), החומה היא רק כלפי העלייה מבבל. והגר"א בפירושו לשיר השירים כתב שהשבועות מכוונות כלפי בניין בית המקדש, שאין להתפרץ ולבנות אותו בלא הוראה אלוקית דרך נביא. ולפי רבי צדוק ב'דברי-סופרים' יד, גם ה'מגילת-אסתר' יודה שיש מצווה בזמנינו. ועיין בירור רחב בספר 'נחלת-יעקב' לרב יעקב זיסברג ח"ב עמ' 715-815.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

ה – קביעת יום טוב לדורות ביום העצמאות

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. ואף שיש איסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, מכל מקום מצווה זו נלמדת בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטוונו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (עפ"י מגילה יד, א). ועל סמך זה קבעו את חנוכה (ריטב"א שם). ובאר ה'חתם-סופר' (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

וכן נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון 'פורים-פרנקפורט', 'פורים-טבריה'. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. וכתב מהר"ם אלשקר (סי' מט), שיש לקביעת אותן הקהילות תוקף, וכל זרעם חייבים לקיימם גם אם יעברו לגור בקהילות אחרות. וכן פסקו עוד אחרונים (מ"א תרפו, ה, וא"ר שם).4

וכך כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה: "הנה אין ספק שהיום ההוא [ה' אייר], שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת [שהם נבחרי רוב הציבור] ורוב גדולי הרבנים, לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל" (שו"ת קול מבשר ח"א כא).5


  1. אמנם בפר"ח או"ח תצו בקונטרס המנהגים י"ד, חלק על מהר"ם אלשקר וכתב שאחר שנחרב בית המקדש ובטלה מגילת תענית אין לקבוע חגים. אולם החת"ס או"ח קצא, הוכיח שיש לקבוע חגים, ומה שביטלו אחר החורבן את ימי השמחה שבמגילת תענית, הכוונה לימי השמחה שהיו קשורים לבית המקדש. והחת"ס מוסיף ומספר כי הוא עצמו, למרות שעבר דירה, נוהג יום שמחה בכ' אדר ('פורים פרנקפורט') כמנהג עיר הולדתו. וכן ידוע שהרמב"ם קבע ימים טובים לו ולזרעו על ישועות שהיו לו, למשל, על הצלתו מהסערה בים. וכן בחיי אדם (כלל קנה אות מא). וב'ישכיל-עבדי' ח"ז או"ח מד (יב) הביא דוגמאות רבות לתיקון פורים בקהילות שונות. ועל סמך זה פסק (בישכיל עבדי ח"ח השמטות ד) שיכולים לקבוע יום טוב ביום העצמאות. עוד נציין שני מקורות מראשונים, אבן עזרא במדבר י, י, ר"ת כמובא בתר"י לברכות (בדפי הרי"ף ח, א).
  2. הגאון הרב משולם ראטה (שאמר עליו מו"ר הרצי"ה שהיה גדול הדור אחר הסתלקות מרן הרב זצ"ל), בספרו שו"ת 'קול-מבשר' ח"א כא (ב-ג), ברר על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים, את יסוד המצווה לקבוע יו"ט ביום העצמאות, שהוא נלמד בקל וחומר. ולכן אין בקביעתו חשש 'בל תוסיף', כי האיסור לבדות יו"ט הוא בסתם יו"ט שלא נתקן לזכר ישועה, אבל הנתקן לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר. עוד כתב שיש איסור לנביאים להוסיף יו"ט על פי הנבואה. ומה שנצרכו בפורים לדרשה מיוחדת מהפסוק (מגילה ז, א), הוא לקביעת מגילת אסתר בכתובים.

    ויש לשים לב לדבריו הנאמנים של רבי משולם ראטה, שדבר זה נקבע על פי רוב גדולי הרבנים. (אמנם לעניין הלל בברכה נחלקו, אבל לעצם חובת ההודאה והשמחה כך היתה דעת רוב גדולי הרבנים). ומה שכתב בחת"ס או"ח קצא, 'מיהו', שיש חשש 'בל תוסיף' בקביעת יו"ט לכל ישראל, כוונתו על נס שנעשה לקהילה אחת. אבל בנס שהיה לכלל חייבים לקבוע יו"ט לכל ישראל. ועיין עוד בספר 'הלכות יום העצמאות ויום ירושלים' לרב רקובר, שהובאו בו מאמרים מהרבנים הראשיים ועוד גדולים, על המצווה לקביעת יו"ט ביום העצמאות.

    יש ששאלו מדוע יהושע לא תיקן חג על כיבוש הארץ. והתשובה לכך, שחג הפסח נתקן על הגאולה ממצרים והכניסה לארץ, וזו הלשון החמישית של גאולה. ורבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק על ט"ו באב) סובר שט"ו באב נתקן על כך. ע"ע להלן הערה 7.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

ו – אמירת הלל

מצווה לומר 'הלל' בימים מיוחדים כדי להודות ולהלל לה' על הניסים שעשה עמנו. ראשונים לכל הם הימים הטובים שנצטוונו עליהם בתורה, פסח, שבועות וסוכות, שבהם אנו זוכרים את הניסים והחסדים שעשה ה' עמנו בהוציאו אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה והוליכנו במדבר לארץ ישראל.

וכן תקנו לומר הלל בכל ימות החנוכה, וכפי שמובא בברייתא (מגילת תענית פרק ט): "ומה ראו לגמור בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח, וכך הוא אומר בספר עזרא (ג, יא) וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לה' כִּי טוֹב וגו'".

וכן מבואר בתלמוד (פסחים קיז, א), שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה.

ואם כן יוצא שעלינו לומר הלל על הנס שעשה ה' לנו ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.6

וצריכים להיזהר מאוד שלא להיות כפויי טובה לקב"ה, ואמרו חכמים: כל המודה בניסו זוכה ונעשה לו נס אחר. ומנגד, אם לא נודה, נרחיק את הגאולה ח"ו. וכן מסופר על חזקיהו המלך, שהיה צדיק גדול וזכה להרבות תורה בישראל. ובאו עליו ימים קשים, שסנחריב מלך אשור עלה על ירושלים בראש צבא עצום כדי להחריבה, וחזקיהו עצמו נפל למשכב במחלה אנושה. ואע"פ כן לא איבד את אמונתו והתפלל לה', ועשה לו הקב"ה נס גדול ורפאו ממחלתו והמית את כל חיל סנחריב בלילה אחד. באותה שעה ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב לגוג ומגוג ולהביא גאולה לעולם. אך חזקיהו לא אמר שירה, היינו הלל, על גאולתו. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו את כל הניסים הללו ולא אמר שירה, תעשהו משיח?! לכך נסתתם הדבר". והיה צער גדול בכל העולמות, והארץ רצתה לומר שירה במקומו, ושר העולם רצה לסנגר עליו, אך לא נתקבלו דבריהם ואבדה השעה. אמר הנביא: "אוי לי אוי לי עד מתי?" (סנהדרין צד, א).

ואף אנו, דורות רבים התפללנו: "שא נס לקבץ גלויותינו", "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", והנה כשנתקבלה תפילתנו לא נודה?! וכן נאמר (תהלים קו, מז): "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹוהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". ועכשיו שקיבץ אותנו לא נודה לשם קודשו ונשבח את תהילתו?!


  1. וכן מבואר בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"י ה"ו): "כשהקדוש ברוך הוא עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה", והכוונה שיאמרו הלל. וכן בשמות רבה (כג, יב) על שירת הים: "ויאמרו לאמר, נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהן שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים". ושאלו בתלמוד (מגילה יד, א), מדוע אין אומרים הלל בפורים. והובאו שלוש תשובות: א) משעה שנכנסו ישראל לארץ אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. ב) רב נחמן אמר: קריאת המגילה במקום אמירת הלל. ג) רב אמר: מפני שאמירת הלל היא רק כאשר ניצלים גם מהשעבוד, ובפורים עדיין נשארנו משועבדים למלכות אחשורוש. ונס יום העצמאות היה בארץ ישראל, ובו השתחררנו גם משעבוד מלכויות, לפיכך יוצא שלכל הדעות צריך לומר בו הלל.

    נחלקו הפוסקים בשאלה, האם חובת אמירת ההלל על הצלה מצרה היא מהתורה או מדברי חכמים. לדעת בעל הלכות גדולות ועוד ראשונים, אמירתו מהתורה (ועד ימי דוד לא נקבע באיזה נוסח בדיוק נהלל, וכל אחד היה מחבר לעצמו נוסח פרטי, ולאחר ימי דוד וחיבור ספר תהילים, תקנו הנביאים שנאמר פרקים מסוימים מתהילים ובהם נצא ידי מצוות אמירת הלל והודאה). ולדעת הרמב"ם, כל מצוות אמירת ההלל, הן בחגי התורה, והן על כל הצלה והצלה שתהיה לישראל היא מצווה מדברי חכמים. ולדעת הנצי"ב (שאילתות כו, א), מצווה מהתורה לומר הלל בשעת הנס, כבשירת הים, ואח"כ בכל שנה היא מצווה מדברי חכמים. ומהחת"ס או"ח רח, 'ומ"מ', ויו"ד סו"ס רלג, משמע שהיא מהתורה בכל שנה ושנה.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

ז – האם לומר הלל בברכה

יש אומרים כי אף שיש להודות לה' ביום העצמאות, מכל מקום אין לומר בו הלל עם ברכה. והזכירו חמשה טעמים עיקריים בדבריהם: א) לפי דעת החיד"א על פי כמה ראשונים, הלל עם ברכה אפשר לומר רק כאשר נעשה נס לכל ישראל, ובארץ ישראל ביום העצמאות היו רק מקצת ישראל. ב) יש להודות רק על הצלה שלימה, ועדיין אנחנו מאוימים על ידי אויבינו מסביב. ג) מפני המצב הרוחני של ראשי המדינה ורבים מאזרחיה. ד) מפני שיש לחוש לדעה הסוברת שאין לומר הלל אלא כאשר נעשה נס גלוי כדוגמת נס פך השמן, ובהקמת המדינה הנס היה טבעי. ה) יש ספק אם יום ההודאה צריך להיקבע דווקא ביום העצמאות או ביום סיום מלחמת השחרור או ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה שהוא י"ז בכסלו (כ"ט בנובמבר).

מפני החששות הללו או מקצתם, הורתה בתחילה מועצת הרבנות הראשית לומר ביום העצמאות בתפילת שחרית הלל בלא ברכה. אולם לאחר שהמדינה הגיעה לשנתה העשרים ושש, וכבר זכינו לשחרר את יהודה ושומרון, ואף ממלחמת יום הכיפורים יצאנו בניצחון גדול, למרות תנאי הפתיחה הקשים, וכבר יותר משלושה מליון יהודים התגוררו בארץ, פי חמישה ממספרנו בעת הקמת המדינה. חזרה ונתכנסה מועצת הרבנות הראשית, ביוזמת הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, בכ"ה ניסן תשל"ד, לדון באמירת הלל ביום העצמאות. והוחלט ברוב דעות, שיש מקום גדול לומר בתפילת שחרית של יום העצמאות הלל שלם בברכה. על פי זה הנהיג מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, לומר הלל בברכה בישיבת 'מרכז הרב', וכן נוהגים כל תלמידיו.

ועל מה שחששו שאין לומר הלל אלא על נס שנוגע לכל ישראל, ביארו שהקמת המדינה היא הצלה לכלל ישראל (כמבואר לעיל הלכה ג). ועוד שיושבי ארץ ישראל נחשבים ככלל ישראל. וזה שיום ההודאה נקבע דווקא ביום העצמאות, מפני שהוא היה יסוד ההצלה והישועה.7


  1. לדעת הגאון רבי משולם ראטה, היה נכון לקבוע הלל עם ברכה ביום העצמאות מיד אחר קום המדינה, וכך כתב (קול מבשר ח"א כא): "ויפה כיוונו המנהיגים שקבעו את היום הזה דווקא, אשר בו היה עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחירות על ידי הכרזת העצמאות. ואלמלא נעשית ההכרזה באותו היום והיתה נדחית ליום אחר, אז היינו מאחרים את המועד ולא היינו משיגים את ההכרה וההסכמה של המעצמות הגדולות שבאומות, כידוע. ונס זה משך אחריו גם את הנס השני של ההצלה ממוות לחיים, הן במלחמתנו נגד הערביים בארץ ישראל, והן הצלת יהודי הגולה מיד אויביהם במקומות מגוריהם שעלו לארץ ישראל, ובא על ידי כך הנס השלישי של קיבוץ גלויות". ומו"ר הרצי"ה הוסיף לבאר, שרוח הגבורה להכריז על המדינה יש בה נס (לנתיבות ישראל ח"א עמ' רמח-רמט), על פי בבא מציעא קו, א, ותוספות שם.

    אולם הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ו או"ח י), אף שהסכים בבירור שזו התחלת הגאולה, הביא מדברי החיד"א בחיים שאל ב, יא, שאין לומר הלל על נס שאינו לכלל ישראל. והוסיף שההצלה אינה שלימה. ועוד, שביום העצמאות לא אירע נס אלא להיפך המלחמה התגברה. וגם הסתפק על מועד היו"ט, שאולי היה ראוי לקובעו ביום שביתת הנשק או בי"ז כסלו (כ"ט בנובמבר) בו אישר האו"ם את זכות ישראל למדינה. וכדי שלא לפגוע בסדרי התפילה המסודרים עפ"י כוונות עמוקות, הורה לומר הלל בלא ברכה אחר סיום תפילת שחרית. וכן דעת הראשל"צ הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ו או"ח מא) שלא לומר הלל עם ברכה, מפני שהנס לא נעשה לכלל ישראל, ומפני שעוד רב הדרך לפנינו להגיע למנוחה ולנחלה, הן מבחינה מדינית צבאית והן מבחינה רוחנית. ודעת הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ח"ג סי' אלף תשסט), לומר הלל גמור (בברכה). והרב שלום משאש סבר שצריך לברך, וכששמע את דעת הגרע"י, הורה שמי שנהג לברך יברך, ומי שלא נהג לברך שלא יברך (שמש ומגן ח"ג סג, סו). ודעת מו"ר הרב ישראלי שלא לברך על ההלל. וכך דעתם של מו"ר הרבנים הראשיים, הרב אברהם שפירא, והראשל"צ הרב מרדכי אליהו. אלא שהרב שפירא הסכים שהרוצה לברך כמנהגו – רשאי (הובא בספר הרבנות הראשית ח"ב עמ' 901-903).

    והסוברים שצריך לומר הלל בברכה, מבארים שהנס אכן היה לכלל ישראל, וכפי שכתב הרב ראטה. ואם כן גם לחיד"א צריך לאומרו בברכה. ועוד, שיושבי ארץ ישראל נחשבים ככלל ישראל. וכ"כ הרב גורן והרב גרשוני (דבריהם הובאו בספר 'הלכות יום העצמאות ויום ירושלים'). וביבי"א שם ג' כתב, שנחשבים ככלל ישראל רק לעניינים מסוימים. ובסידור 'בית מלוכה' קונטרס 'בא אורך' אות ב' לרב שרקי, השיב על כך. ומה שההצלה אינה שלימה, יש ללמוד מחנוכה שאין זה מעכב, כי בחנוכה נהגו יו"ט אחר הניצחון הראשון, ועוד נצרכו להילחם במשך עשרות שנים מלחמות רבות וקשות (כמבואר להלן יא, ג), ועל כל ניצחון קבעו יום טוב (להלן יא, א), וכשגמרו את המלחמות, כבר פשטה ההתייוונות במלכות חשמונאי (להלן יא, ד). ואין לומר שחנוכה נתקן רק על נס פך השמן, כי היום הראשון הוא על ניצחון המלחמה. ויותר מזה, הקל וחומר שממנו למדנו את יסוד הכל, הוא על ההצלה ולא על הנס. ומה שנהרגו חיילים קדושים, הרי במלחמות חשמונאי נהרגו יותר, ואעפ"כ קבעו יו"ט. ועצמאותנו המדינית אינה פחותה מעצמאות החשמונאים. והרב גורן ביסס את המצווה לומר הלל בברכה בספרו תורת המועדים, וכ"כ בשו"ת נצר מטעי סי' לו. וכך דעת הרב ח"ד הלוי 'דת ומדינה' עמ' 82.

    כתב הרב שמואל כץ בספר הרבנות הראשית, ח"ב עמ' 841, בהערה 33, שהרב אושפיזאי העיד שדעת הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, שמיד אחר קום המדינה היה ראוי לומר הלל בברכה, אלא שמפני שנמסרה להם התנגדותם התקיפה של החזו"א ועוד רבנים, לא רצו להרבות במחלוקת ונמנעו מלקבוע לאומרו בברכה. והרב זוין אמר שם, שזו בכיה לדורות, שבגלל התערבות מבחוץ, של רבנים שאינם חברים במועצת הרבנות הראשית, לא פסקו מיד בעת קום המדינה לומר הלל עם ברכה (שם עמ' 890 הערה 6). וכן סיפר הרב שאר ישוב על אביו הנזיר, שסבר שיש לומר הלל בברכה. ואחר שדעתו לא התקבלה לא ברך, והסביר: "חסר לי את ה'וצוונו' של הרבנות הראשית".

    ראוי להביא כאן את דברי מו"ר הרצי"ה מדרשתו ביום העצמאות הי"ט, מעת שעדיין לא הורתה הרבנות הראשית לומר הלל עם ברכה (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' שנט-שס): "פנה אלי אדם חשוב אחד ושאלני, מדוע לא יתירו לנו רבותינו לברך על ההלל ביום העצמאות? השיבותי לו, כי הוראת הרבנות הראשית שקולה וצודקת היא. תקנות הרבנות הראשית באות לכל הציבור כולו, וכיוון שלצערנו ולחרפתנו חלק גדול מהציבור שלנו איננו מאמין בגודל מעשה ה' המתגלה לנו בכוננות מלכות ישראל, ובהיותו מחוסר אמונה הריהו מחוסר שמחה, הרי אי אפשר לחייבו בברכה. דוגמת הרואה את חבירו ושמח בראייתו החייב לברך, שאם הוא שמח מברך ואם איננו שמח אינו מברך. הרב מימון שכולו היה קודש לבנין עמו ונחלתו של הקב"ה, הוא היה מלא שמחה של אמונה, ולכן קבע שבבית הכנסת שלו יאמרו הלל בברכה. הוא הדין למקומות דומים נוספים – צבא ישראל והקיבוצים הדתיים. אולם הרבנות הכוללת והראשית היא אינה יכולה לתקן ברכה כהוראה כוללת לכל הציבור, כשזה איננו מוכן לה. בישיבתנו המרכזית נהגנו כפסק הרבנות, כי אין אנו 'קלויז' של חוג מיוחד – שייכים אנו לעניינו של כלל ישראל המרוכז בירושלים, ומכיוון שבכללו של הציבור יש לעת עתה, לצערנו ולבושתנו, עיכובים בשלימות האמונה והשמחה… נכון שננהג אף אנו כהוראת הרבנות לכלל כולו".

    אחרי מלחמת ששת הימים, הצטער הרצי"ה שלא קבעו מיד לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות, וכאשר נתקן הדבר על ידי הרב גורן לאחר הניצחון במלחמת יום הכיפורים, שמח הרצי"ה מאוד, וכך נהגו בישיבת 'מרכז הרב'. ואף שמאז עברו עלינו מאורעות שונים, עליות וירידות, והרבנות הראשית אינה במעמדה הקודם, מ"מ כבר נקבע לומר הלל בברכה, וכך נוהגים תלמידי הרצי"ה.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

ח – שהחיינו והלל בלילה

לדעת הגאון רבי משולם ראטה, הואיל ויום העצמאות הוא יום טוב, שבו נעשתה תשועה לישראל, ראוי לברך 'שהחיינו' על היום, כשם שמברכים 'שהחיינו' בכל החגים ובכללם פורים וחנוכה. לדעתו החובה לברך 'שהחיינו' תלויה בשמחה, ולכן מי שאינו שמח במיוחד, רשאי לברך 'שהחיינו' ביום העצמאות אבל אינו חייב, ומי שנהנה ושמח מתקומת המדינה – חייב לברך 'שהחיינו' ביום העצמאות.

ולדעת רבים, אין לברך 'שהחיינו' ביום העצמאות, מפני שתקנו חכמים לברך 'שהחיינו' רק על ימים טובים שיש בהם איסור מלאכה, כגון רגלים וראש השנה ויום כיפור. ומה שמברכים 'שהחיינו' בפורים וחנוכה שאין בהם איסור מלאכה, אינו על עיצומו של יום אלא על המצווה המיוחדת שבהם, בפורים על מקרא מגילה, ובחנוכה על הדלקת נרות. אבל על עיצומו של יום טוב שאין בו איסור מלאכה, אין לברך 'שהחיינו'.

והרוצה להדר לצאת ידי כולם, ילבש בגד חדש, ויברך עליו 'שהחיינו' ויכוון גם על היום. וטוב שיברך בציבור בצמוד לתפילת ערבית או למחרת לפני ההלל, ובכך יצאו גם כל השומעים.8

יש אומרים שיום העצמאות שנעשתה בו תשועה לישראל דומה ליציאת מצרים, ועל כן יש לומר בו הלל בלילה, וכן נהג הרב גורן, וכן נוהגים בעוד כמה מקומות. אולם רבים סוברים שדין אמירת הלל בליל פסח הוא מיוחד ואין ללמוד ממנו לימים אחרים, הראיה שבכל שאר הימים טובים, אומרים הלל ביום בלבד. לפיכך אין לומר הלל ביום העצמאות בלילה, וכך נוהגים רוב תלמידי הרצי"ה.9


  1. דברי רבי משולם ראטה בשו"ת קול מבשר ח"א כא, וכן כתב המ"ב בבאו"ה תרצב, 'שהחיינו', שמברכים 'שהחיינו' גם על עיצומו של יום שאין בו איסור מלאכה. והוסיף הרב ראטה, שעדיף לברך לפני הלל, שאולי תחשב כברכה על המצווה, וכמו בחנוכה על הדלקת נרות. ועוד הסתמך על הב"ח ודעימיה, שסוברים שאין אומרים ספק ברכות להקל לעניין ברכת 'שהחיינו'. והוסיף החת"ס או"ח נה, שבכל ספק ב'שהחיינו', אם אדם יודע בעצמו שהוא שמח, חובה עליו לברך 'שהחיינו'. וכן דעת הרב גורן בתורת המועדים. וכ"כ במשפטי עוזיאל מהדורה תליתאה או"ח כג. לעומת זאת כתב בישכיל עבדי ו, י, שאין לברך 'שהחיינו', כסברה שהובאה למעלה. ועוד פקפק האם הנס היה דווקא ביום העצמאות. וכ"כ ביבי"א ח"ו מב, והביא פוסקים רבים שסוברים שגם לעניין 'שהחיינו' אומרים ספק ברכות להקל, וכך דעת הב"י, ולדעת הרמב"ם ברכה לבטלה היא איסור תורה. וכ"כ הרב נריה שאין לברך 'שהחיינו' ביום העצמאות.
  2. דברי הרב גורן בתורת השבת והמועד. ועיין במאמרו של הרב שמואל כץ 'הרבנות הראשית ויום העצמאות' ד, הערות 7, 8, 17, 18. ובספר 'כלביא שכן' לזכרו של גד עזרא הי"ד, מובאים מאמרים על כך, מהרב שרקי שמחזק אמירתו בלילה, ומהרב יעקב אריאל שאין לאומרו בלילה. וכ"כ עוד לפני כן הרב נריה (הובא ב'הלכות יום העצמאות ויום ירושלים'), והביא כמה טעמים מיוחדים לאמירת הלל בליל פסח, שאינם שייכים ליום העצמאות. וכ"כ הרב אריאל אדרי בקונטרס 'שחר אהללך'. והנראה על פי רב האי גאון, שהלל של ליל פסח הוא מפני שבאותו לילה צריך אדם לראות עצמו כאילו הוא ממש יוצא ממצרים, וממילא צריך לומר שירה בשעת הנס, מה שאין כן בשאר ימים טובים. וכך דעת רוב הרבנים, שכן עד כהונתו של הרב גורן כרב ראשי הוסכם על הכל שעניין הלל שייך ליום בלבד. וגם כשפרסם הרב גורן את הוראתו לומר הלל בלילה, היו על כך חילוקי דעות, ולא היה ברור שכך דעת מועצת הרבנות. ואמנם בישיבת 'מרכז הרב' הורה הרצי"ה לאומרו בלילה על פי הוראת הרב הראשי הרב גורן. אולם משמע שהוא עצמו לא סבר כן. ולאחר מכן, כשנבחר הרב שפירא לרב ראשי, הפסיקו לומר בישיבת 'מרכז הרב' הלל בלילה. וכן נוהגים רוב תלמידי הרצי"ה.
פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

ט – ברוב המקרים יום העצמאות נדחה

יום ה' באייר יכול לחול בימים: שני, רביעי, שישי ושבת. באותן שנים שיום העצמאות חל ביום שישי או שבת, יש חשש סביר שמסיבות יום העצמאות וטכסיו יגרמו לחילול שבת פומבי, לפיכך הוחלט על פי בקשת הרבנות הראשית, שכאשר יום ה' באייר יחול ביום שבת או ביום שישי, יחגגו את יום העצמאות ביום חמישי (ג' אייר או ד' אייר). לאחר מכן נוכחו לדעת כי גם כאשר יום העצמאות חל ביום שני, ההכנות ליום הזיכרון שמתחיל במוצאי שבת גורמות ליהודים רבים לחלל שבת, לפיכך הוחלט על פי בקשת הרבנות הראשית שיום הזיכרון ויום העצמאות ידחו ביום, כך שיום הזיכרון יחול בה' אייר ויום העצמאות בו' אייר. יוצא איפה כי בפועל, מתוך ארבעה ימים שיום העצמאות יכול לחול בהם, בשלושה מהם מקדימים או דוחים את קיומו.

וכבר מצינו שמחמת חשש טלטול שופר ולולב בשבת ביטלו חכמים את מצוותם. ולכן כאשר חל ראש השנה בשבת, אין תוקעים בו בשופר. וכן כאשר חל יום ראשון של סוכות בשבת, אין נוטלים בו לולב. הרי שביטלו מצוות מהתורה כדי שלא יגיעו לחילול שבת. אולם את עצם היום שהוא מדאורייתא אין לשנות. אבל ימים שנקבעו על פי חכמים, דוחים או מקדימים. כאשר פורים חל בשבת, ביום שישי קוראים במגילה ומחלקים מתנות לאביונים, בשבת קוראים את הקריאה בתורה ואומרים 'על הניסים', וביום ראשון עורכים סעודה ושולחים מנות (שו"ע או"ח תרפח, ו, מ"ב יח, להלן יז, ה). וכאשר תשעה באב חל בשבת, דוחים את התענית ליום ראשון (ועי' שו"ע או"ח תקנא, ד; תקנד, יט).

וכן לגבי יום העצמאות, הכל לפי התקנה, שבאותו יום שהוחלט על פי נציגי הציבור והרבנות הראשית לחוג את יום הקמת המדינה, בו צריכים להודות לה' על התשועה.10

אכן מעניין שגם מועד הכרזת המדינה הוקדם כדי שלא לחלל שבת. שכן מועד פקיעת המנדט הבריטי היה בליל שבת בשעה שתים עשרה בלילה, אלא שראשי מועצת העם לא רצו להכריז על הקמת המדינה תוך חילול שבת, על כן הקדימו את ההכרזה ליום שישי בצהרים – ה' באייר.


  1. כך הוסכם על ידי הרבנות הראשית לדורותיה. אמנם הרב גורן בשנת תשמ"א סבר שצריך לומר הלל בשבת שבה' אייר, כי מה שאינו כרוך בחילול שבת צריך להישאר בזמנו, כמו בפורים (תורת השבת והמועד). אולם נהגו שאר הרבנים שלא לחלק בזה, וכפי שנתבאר על ידי הרב אריאל באהלה של תורה עג. ושם כתב שנראה שלא יאמרו תחנון ביום שחל בו ה' באייר (אם הוא יום שישי), וכמו שבתשעה באב שחל בשבת, נותר שמו על השבת במקצת דינים, עי"ש. ואם ה' באייר בשבת, יאמרו 'אב הרחמים' מפני הגזירות שהיו בחודש אייר, ע"כ. ונראה שמ"מ לא יאמרו 'צדקתך' אחר מנחה. ואם ה' אייר חל ביום שני, ונדחה ליום שלישי, נראה שלא יאמרו תחנון ביום שני. וכך החליטה מועצת הרבנות הראשית בשנת תשס"ד. והרב שמואל כץ בספר הרבנות הראשית עמ' 898-899 מבאר שגם הרב גורן סבר בתחילה לומר הלל ביום שנקבע לחגיגות הכלליות ולא בשבת, ורק בשנת תשמ"א שינה את דעתו. ושם בהערה 33 מסופר בשם הרב אלפסי, שבשנת תשס"א נהגו בבית הכנסת של הרב גורן 'קוממיות אברהם' כמו שאר העולם, כי היו ששמעו מהרב גורן זצ"ל שהקהל הרחב לא קיבל את פסיקתו בעניין זה.

    ועיין במצוות ראיה או"ח תרפח, א, שתקנו שני ימים לפורים, כדי להבחין בין מצווה מהתורה שזמנה קבוע לכולם, לבין מצווה דרבנן שהיא בשני זמנים לפי המקומות. ואולי לכן תקנו בנרות חנוכה שתי מדרגות במהדרין מה שאינו במצווה דאורייתא שדינה קבוע. ועפי"ז אפשר לומר שכך מתאים ביום העצמאות שיומו אינו קבוע, שהוא תקנת חכמים.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

י – יום ירושלים

במלחמת ששת הימים זכה עם ישראל בעזרת ה' לניצחון כביר על אויביו. המלחמה התנהלה בשלוש חזיתות, ובמשך ששת ימי המלחמה, נשבר מטה עוזם של אויבינו לרסיסים ונחלו תבוסה מוחלטת. באותם ימים שוחררו כל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון ובראשם ירושלים ומקום המקדש, ועימם חצי האי סיני והגולן. כל מי שהביט נכוחה, אם רק היה ניצוץ של אמונה בליבו, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הניצחון הגדול הזה היה ממש נס גלוי.

כדי להודות לה' ולפרסם את הנס, קבעה הרבנות הראשית, בראשות הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, את יום כ"ח באייר שבו שוחררה ירושלים העתיקה ומקום המקדש, כיום הודאה ושמחה לכל ישראל. ותקנו לומר בו אחר תפילת שחרית הלל בברכה. השתתפו בהחלטה ותמכו בה גם הרב זווין והרב ישראלי.11


  1. עיין בספר 'הרבנות הראשית' ח"ב, מאמרו של הרב שמואל כץ, ובעיקר בעמ' 974-5. ועיין בספר 'הלכות יום העצמאות ויום ירושלים' עמ' שפ"ז נוסח החלטת הרבנות הראשית לישראל. ובעמ' קכה, תשובה של הרב אונטרמן על גודל חשיבות המצווה לפרסם את הנס, שיש אפשרות לומר שהיא חשובה מקריאת שמע, וכן מבטלים תורה כדי להשתתף בקריאת המגילה משום פרסום הנס. ושם ממשיך להרחיב במצווה לקבוע יום טוב ביום שנעשתה תשועה לישראל. וכ"כ הרב קפלן שם עמ' רד. ועי"ש בעמ' סא מאמר מהרב דבליצקי על הצורך לקבוע יום הודיה על מלחמת ששת הימים. אמנם לדעת הרב עובדיה יוסף, הסובר על פי החיד"א, שאין אפשרות לתקן אמירת הלל בברכה בלא שהנס יעשה לכל ישראל, ואינו מחשיב את היושבים בציון ככלל ישראל, אין לאומרו בברכה. כשכ"ח באייר חל ביום שישי, החליטה הרבנות הראשית שלא לשנות את זמן ההלל.
פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

יא – גילוח, תספורת, נישואין ותחנון

לאחר שנקבע יום העצמאות כיום שמחה והודאה, התעוררה שאלה, האם מנהגי האבלות של ספירת העומר חלים ביום העצמאות. נאמרו בזה דעות לכאן ולכאן. למעשה, מוסכם שאין נוהגים במנהגי אבלות שפוגמים בשמחה, לכן מותר לרקוד ולנגן. אבל נישואין אין לערוך, מפני שההימנעות מנישואין אינה נחשבת כאבלות שמתנגשת בשמחת יום העצמאות.

הרגילים להתגלח, נכון שיתגלחו לקראת יום העצמאות, כפי שגם לובשים בגדי חג לקראת יום העצמאות. ולגבי תספורת, נראה כי רק מי שנראה לא מכובד בשערותיו, יכול להסתפר לקראת יום העצמאות. אבל מי שנראה בסדר, רשאי להסתפר ביום העצמאות בלבד, שאז השמחה מבטלת את מנהג האבלות הזה.12

ביום ירושלים, קבעה הרבנות הראשית, בנשיאותם של הרב אונטרמן והרב ניסים, שגם האשכנזים הנוהגים באותם ימים הגבלות של אבלות, ביום כ"ח באייר לא ינהגו בשום הגבלה, ויהיו רשאים לערוך נישואין. ראשית, מפני שבהרבה קהילות כל ההגבלות נפסקות אחר ל"ג בעומר (עיין לעיל ג, ב-ד). וכל שכן עתה שכ"ח באייר נקבע ליום הודאה ושמחה על הנס שעשה הקב"ה לעמו ישראל.

אין אומרים תחנון ביום העצמאות ויום ירושלים ובמנחה שלפניהם (פניני הלכה תפילה כא, ז, ועי"ש כא, ב, 1).


  1. הראשל"צ הרב יצחק ניסים כתב (ספר 'הלכות יום העצמאות ויום ירושלים' עמ' שלד-שמ), שכל מנהגי האבלות בטלים ביום העצמאות, וביסס את דבריו על הפוסקים הסוברים שמי שלא קיים פריה ורביה רשאי להינשא בימים אלו (רדב"ז פר"ח). וכן לגבי תספורת יש שנהגו להסתפר לקראת שבת או ר"ח (רדב"ז, יעב"ץ), וכתב ר"ח פלאג'י (מועד לכל חי סימן ו) שבעירו יש שנעשה להם נס ביום ח' באייר, ויש בי"א באייר, והם נוהגים להסתפר בהם. ע"כ מהרב ניסים. ובמיוחד לגבי גילוח, יש יותר מקום להקל, שאין בו חגיגיות אלא רק ביטול מראה אבלות, כמבואר לעיל ג, ז. לעומתו כתב בשו"ת ישכיל עבדי ו, י, שאין להתיר להסתפר ולישא אשה ביום העצמאות. ומו"ר הרצי"ה היה גוער בבחורים שהיו רגילים להתגלח ונראו אבלים ביום העצמאות, ואמר עליהם: "הכרת פניהם ענתה בם", שאינם שמחים ומודים לה'. ועיין במאמרו של הרב שמואל כץ בספר הרבנות הראשית ח"ב עמ' 877-882.

    לעניין אבל, מובאת שם בעמ' 900 הערה 37, תשובה מהרב גורן, שיום העצמאות ויום ירושלים אינו מבטל אבלות שבעה, כמו בחנוכה, ולא יאמר הלל. וכן אין לומר הלל בבית האבל אלא בבית אחר. לאחר השבעה – ישתתף בתפילות החגיגיות ובמסיבות בתנאי שלא יהיו שם כלי נגינה. ובתוך שלושים אסור לאבל להסתפר לכבוד ימים אלו.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

יב – יום הזיכרון לחיילי צה"ל

מצד ההלכה, אין צורך לערוך יום זיכרון כללי לקדושים שנהרגו במלחמה, אלא יש לנהוג כפי שנוהגים בישראל לגבי כל נפטר, שביום השנה שלו (יורצייט) מזכירים את נשמתו, ובנו או קרוביו אומרים קדיש ולומדים תורה ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. והמהדרים קובעים אזכרה ומקיימים שיעורי תורה לעילוי נשמתו.

במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היו מלחמות רבות, ופעמים רבות נהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה"ל יחד, ומעולם לא מצינו שתקנו חכמים יום זיכרון לנופלים. אם ניצחו – חגגו, ואם הפסידו – התאבלו אבל יחיד. רק על חורבן בית המקדש, שהוא חורבן האומה מבחינה רוחנית ולאומית, תקנו צומות. ואכן החורבן הוא שורש כל הצרות, הגזירות והרציחות שעברו על עמנו במשך הגלות. גם צום גדליה לא נתקן מפני שגדליה היה גדול הצדיקים, עד שרק עליו צריכים כל ישראל להתאבל, אלא מפני שבהריגתו כבה נר ישראל של שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר חורבן הבית הראשון.

יתר על כן, שנים ספורות לפני הקמת המדינה נרצחו באכזריות איומה למעלה מששה מיליון יהודים. והם אחינו ממש לא פחות מהחיילים שנפלו בקרב. והם מרובים, יותר מפי שלוש מאות מכל החיילים שנהרגו בכל המלחמות של מדינת ישראל. ואיך נקבע יום אבל על החיילים כמו על ששת המיליון?

אלא שאם יש מקום לקיים יום זיכרון, הרי זה בתנאי שהוא יוקדש לחינוך לעניינו ותפקידו של עם ישראל, ולערך מסירות הנפש למען כלל ישראל. רבים טועים וחושבים, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין – חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים (סנהדרין צב, א): "קדוש לעולם קיים".

במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, השתלטו על כלי התקשורת הממלכתיים ועל חיי התרבות במדינת ישראל אנשים חסרי אמונה, רחוקים מהכרת עברו וייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזיכרון ליום של חולשה ותבוסתנות. ליום שבו במקום לכבד את זיכרון הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם, הם מדגישים את הכאב, הייאוש והחידלון, ומעמידים את מותם כמוות חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, אבל האמת שאין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזיכרון, שביסודו – התעלמות מהיעוד הכלל-ישראלי שלמענו מסרו החיילים את נפשם.

אם כבר מקיימים יום זיכרון, צריך להעלות בו על נס את מסירות נפשם על קידוש ה'. להדגיש כי הם גילו לנו שחזון קיבוץ הגליות ובניית העם בארצו גדול כל כך עד ששווה לתת את החיים בעולם הזה למענו. ומכוח זה אנחנו מגבירים את כוחנו ולאורם אנחנו ממשיכים. הילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם. הישובים שאנחנו מקימים – מכוחם. לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן כחזון הנביאים – שלהם. ומתוך זיכרון כזה נוכל ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען כלל ישראל. ובזה נכבד אותם באמת, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו – אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. אל תרכינו את ראשכם, אלא זקפו את קומתכם מאוד, לכבודם. הרימו את מבטכם אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעיניכם דמעות, אלו דמעות של גדוּלה.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

יג – צפירה ודומיה ביום הזיכרון לחללי צה"ל

בחוק יום הזיכרון קבעה הכנסת, כי היום שלפני יום העצמאות יהיה "יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם". "יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן". כמו כן נקבע כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים". לקיום דקות הדומיה נשמעת צפירה בכל רחבי הארץ, והציבור נוהג לעמוד לכבוד הנופלים. בפועל, בליל יום הזיכרון בשעה שמונה נשמעת צפירה בת דקה אחת, ולמחרת בשעה אחת עשרה צפירת התייחדות בת שתי דקות. הטכסים נערכים סביב שעת הצפירה.

יש טוענים שהואיל ומנהג העמידה בצפירה אין יסודו בדברי חכמי ישראל אלא הועתק מהגויים, אסור לקיימו, משום האיסור ללכת בדרכי הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". אולם למעשה, דעת הפוסקים, רובם ככולם, שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים: או שיש במנהג הגויים משום פריצת הצניעות והענווה, או שהוא מנהג ללא שום טעם ותועלת, וברור שהוא נעשה משום אמונה תפלה של הגויים (מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח). וכן דעת רבי יוסף קארו והרמ"א (ב"י ורמ"א יו"ד קעח, א). וכיוון שיש טעם במנהג, שעל ידי הצפירה והדומיה מתייחדים כולם יחד באותו הזיכרון, אין בזה משום איסור הליכה בחוקות הגויים.13

ויש טוענים שמי שעוסק בלימוד תורה אל לו להתבטל מלימודו בעת הצפירה. אולם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כתב: "העמידה בצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים". ואפשר להוסיף, שהרהור בזיכרונם של הקדושים ובמצוות מסירות הנפש להצלת העם ולכיבוש הארץ הוא הרהור בדברי תורה. וגם מי שאינו מבין זאת, צריך לשים לנגד עיניו את דברי הלל הזקן שהורה (אבות ב, ד): "אל תפרוש מן הצבור".14


  1. אמנם לדעת הגאון מווילנא, גם כאשר יש טעם למנהג, אין לחקות את הגויים, ולכן אסר להניח ענפים בבית הכנסת בחג השבועות, שכך נוהגים הגויים בימי אידיהם, להניח אילנות בבית תיפלותם (ח"א קלא, יג, ועי' באור הגר"א יו"ד קעח, ז). אבל למעשה רוב הפוסקים חלקו עליו וקיימו את המנהג, וכפי שכתב הרמ"א או"ח תצד, ג, ומ"א תצד, ה. שהואיל ויש טעמים למנהג קישוט בתי הכנסת, אין בזה הליכה בחוקות הגויים. ואם כך אמרו על מנהג הענפים שנעשה בבית עבודה זרה, קל וחומר שאין לחוש למנהג עמידה בצפירה שאין בו שמץ עבודה זרה. בנוסף לכך מנהג זה כמעט שאינו ידוע אצל הגויים.
  2. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ב, יא: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא… הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור, שלא יהיה אדם רואה ציבור בצער ויאמר אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו". ובמדרש שכל טוב לשמות שם: "והיינו דתנן הלל אומר: אל תפרוש את עצמך מן הציבור. ותנו רבנן: בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין (גחלים) על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם, אל יראה בנחמות ציבור. תניא אידך: בזמן שהציבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר (ישעיהו כב, יג-יד): וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת, מה כתיב אחריו: וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן".

    דברי הרצי"ה הובאו בתחומין כרך ג' עמ' 388. ועי' בשו"ת אהלה של תורה לרב אריאל יו"ד כג. ובעשה לך רב ד, ד, כתב שמי שעוסק בתורה בביתו ימשיך בלימודו, כי זה כבוד מדומה, ואין צריך לנהוג בו אלא לעיני הרואים בלבד. וכשיושב בציבור, יכול לעמוד ולהמשיך להרהר בלימוד. וכ"כ הרב הנקין בתחומין כרך ד', עמ' 125. אולם נראה כפי שכתבתי, שהרהור במצוות קידוש ה' הוא עצמו הרהור בדברי תורה, ועדיף לכלול עצמו עם הציבור במחשבות קדושות.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה

יד – יום הזיכרון לשואה ולגבורה

קבעה הכנסת בחוק, כי בכ"ז בניסן יתקיים "יום זיכרון לשואה ולגבורה", "להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם". "תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבנינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום". שתי דקות הדומיה מתקיימות בשעה אחת עשרה בבוקר, וסביבן נערכים הטכסים.

אולם שלא כיום הזיכרון לחללי צה"ל, שהרבנות הראשית הסכימה לקיומו, יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. וזאת מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בחודש ניסן, ומי שיש יורצייט לקרובו בחודש ניסן, עולה לקברו בערב ראש חודש. ואם כן ברור שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה. אלא הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב. ואכן הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה ולא נודע יום פטירתם.

כמדומה שהדרך לתת בכל זאת איזה צביון נכון לכ"ז בניסן, הוא לקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח 'המשפחה היהודית'. בוודאי משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות היתה, שעם ישראל ימשיך לחיות, ירבה ויגדל. שהסבל הנורא שעמנו עבר במשך אלפי שנה, ובמיוחד בשואה, לא יהיה לריק. שכל יהודי שנשאר יעשה הכל כדי להינשא, להרבות ילדים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). לפיכך ראוי שביום זה אישי הציבור יטכסו עצה כיצד לעודד נישואין וילודה, והמורים ידברו על האחריות הגדולה שמוטלת עלינו, עם שרידי חרב – לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי.

וכן לעניין הצפירה. אם בשעת הצפירה נחשוב כיצד לעודד את צמיחתו של העם היהודי לזכרם, לא יהיה בכך ביטוי של אבל והזכרת נשמות, אלא ביטוי של תקומה והתחדשות המתאים לחודש ניסן. כמו כן אין בהרהורים אלה ביטול תורה. ומכל מקום, גם מי שאינו חושב על כך, לא יפרוש מהציבור.

בעזרת ה' בקרוב ישובו שופטינו כבראשונה, ושאלה זו תעמוד לפניהם, והם יורו כיצד ומתי ראוי לציין את זכרם של הקדושים.

פורסם בקטגוריה ד - יום העצמאות | כתיבת תגובה