ד – יום העצמאות

א – מצוות ישוב הארץ

ביום ה' באייר חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, זכה עם ישראל לקיים את מצוות ישוב הארץ. ואף שגם לפני כן כל יהודי שהתגורר בארץ ישראל קיים מצווה בישיבתו, ואמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". מכל מקום עיקר המצווה היא לכלל ישראל, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, והמצווה על כל יחיד לגור בארץ היא ענף מהמצווה הכללית המוטלת על כלל ישראל.

זהו שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". 'הורשתם' הכוונה כיבוש וריבונות, 'וישבתם' הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר (דברים יא, לא): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכך הגדיר הרמב"ן את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד).

מצווה זו מוטלת על עם ישראל בכל הדורות, אלא שבמשך תקופה ארוכה היינו אנוסים ולא היתה ידינו תקיפה לקיים את המצווה, שלא היה לנו צבא וכלי נשק לכבוש את ארצנו וליישבה. בחסדי ה' על עמו, בדורות האחרונים החלה רוחנו הלאומית להתעורר, יהודים הלכו ונתקבצו לארץ, נטעו בה עצים, פיתחו את כלכלתה, התארגנו והקימו כח מגן, נאבקו בשלטון הזר, וכך כאשר המנדט הבריטי הסתיים יכלו נציגי הציבור שלנו להכריז על הקמת מדינת ישראל. מאז עם ישראל התחיל לקיים את מצוות ישוב הארץ. אמנם עדיין לא כל הארץ בידינו, ועדיין אנו תלויים במידה מסוימת באומות העולם, אבל חזרנו לקיומה הממשי של מצוות ישוב הארץ.

וכן מצינו בהלכה, שדין האבלות על חורבן הארץ תלוי בריבונות. שכן תקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר (ישעיהו סד, ט): "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" ויקרע את בגדו. וביארו הפוסקים, שהגדרת החורבן תלויה בשלטון, שכל זמן שהארץ נשלטת בידי נוכרים, אפילו ערים שרוב תושביהן יהודים נחשבות חריבות וקורעים על ראייתן. ואם הן תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אינן נחשבות חריבות ואין קורעים על ראייתן (ב"י וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

הפליגו חכמים במעלת מצוות ישוב הארץ, ואמרו שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג).^[1]

ב – אתחלתא דגאולה וקידוש השם

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד למכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה מצב של חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה נעשה מחולל בגויים (עי' יחזקאל לו).

נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ישעיהו סה, כא). "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו לא, ד). "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לד-לה). "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו).

אבל אחר שעברו כל כך הרבה שנים, ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חכמים הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). והנה אירע הנס, דבר ה' קם. והיה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. וכפי שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

אמנם עדיין יש דברים רבים לתקן, לצערנו לא זכינו לחזור בתשובה שלימה ולעלות כולנו לארץ ישראל. אבל כבר לימדונו חכמים (סנהדרין צח, א) שיש גאולה של 'אחישנה' על ידי חזרה בתשובה שלימה, ויש גאולה של 'בעיתה' דרך תהליכים טבעיים. היינו שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, כשיגיע הקץ, יתחילו תהליכים טבעיים, שיהיו מלווים בסיבוכים ויסורים קשים, שיגרמו לעם ישראל לחזור לארץ ולבנותה, וכך נתקדם שלב אחר שלב עד הגאולה השלימה. יסורים אלו שדוחפים את תהליך הגאולה הם חבלי משיח. וככל שנתחזק יותר בישוב הארץ ונחזור בתשובה, כך יתמתקו חבלי משיח ויבואו לנו החבלים בנעימים (עפ"י דברי הגר"א בקול התור). ועל גאולה בדרך זו אמרו חכמים (ירושלמי ברכות פ"א ה"א): "כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת".

וכן מבואר בתורה ובנביאים, שסדר הגאולה כך הוא: בתחילה תהיה תשובה קטנה, ועם ישראל יתקבץ לארצו והארץ תחל לתת את פריה, ואח"כ יערה עלינו ה' רוח ממרום עד שנחזור בתשובה שלימה.^[2]

ג – הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים. אמנם עדיין לא כלו שונאינו העומדים עלינו לכלותינו, אבל אחר הקמת המדינה כבר יש לנו בחסדי ה' צבא, ויש לנו כח להתגונן ואף לנצח. ואף שבמשך כחמישים שנות קיום המדינה נהרגו כעשרים אלף נפשות קדושות במלחמות ופיגועים, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו ששה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו יש לנו יכולת להתגונן ולהילחם למצב שבו אין לנו יכולת להתגונן.

ואף ליהודים החיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקולטם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

גם מבחינה רוחנית היתה הצלה לעם היהודי על ידי הקמת המדינה. משבר רוחני גדול עבר על העם היהודי בעת החדשה. האפשרות שנפתחה בפני היהודים להשתלב במסגרות האזרחיות והלאומיות של המדינות המפותחות יצרו פיתוי גדול להתבוללות. לא כאן המקום להרחיב על הסיבות למשבר, מרן הרב קוק זצ"ל הִרבה לעסוק בסוגיה זו על צדדיה השונים. בפועל, בכל מדינה שעברה תהליך של התפתחות מודרנית, נוצר תהליך מסוכן של עזיבת הדת והתבוללות. תהליך שמאיים על עצם קיום הקהילות היהודיות בגולה. ההתבוללות התחילה כבר לפני כמאתיים שנה במערב אירופה, והתפשטה בהדרגה למזרח אירופה ולערים שבמדינות הערביות. בקהילה היהודית הגדולה שבאמריקה רוב הצעירים היהודים נישאים לגויים. גם הנישאים ליהודים מולידים מעט צאצאים. במציאות הזו הקהילות היהודיות שבגולה הולכות ומתמעטות. רק במדינת ישראל האוכלוסייה היהודית גדילה, ותופעת ההתבוללות קטנה יחסית. יתר על כן, אחוז היהודים הקשורים לתורה ולמצוות במדינת ישראל גבוה מכל קהילה יהודית אחרת בעולם. גם הצלה רוחנית זו נעשתה בזכות הקמת המדינה שאִפשרה את קיבוץ הגלויות ומנעה בעצם קיומה את פיתויי ההתבוללות.

נמצא אם כן שבשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות, בקדושת מצוות ישוב הארץ, בקידוש השם לעיני העמים בהתחלת הגאולה, ובקדושת הצלת ישראל קדושים.

ד – שלוש השבועות

נאמר (שיר השירים ב, ז): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". דרשו על כך חכמים (כתובות קיא, א), ששלוש שבועות השביע הקב"ה, שתיים את ישראל – שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות, ואחת את הגויים – שלא ישעבדו את ישראל יותר מדאי. אח"כ הוסיפה הגמרא עוד שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: "שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לנוכרים". עוד "אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר בשרכם כצבאות וכאילות השדה".

רבי יצחק די ליאון, בעל ספר 'מגילת-אסתר', למד שמשמעות השבועות "שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה", וזו הכוונה שלא יעלו בחומה. ומכך הסיק שאין מצווה ליישב את הארץ עד בוא המשיח (השגה על הרמב"ן בהוספות למצוות עשה ד).

אולם לדעת שאר גדולי הראשונים והאחרונים, מצוות ישוב הארץ קבועה וקיימת בכל הזמנים, כפי שכתב הרמב"ן, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע עה, ג-ה), וכפי שכתב בפתחי תשובה (אה"ע עה, ו). נמצא אם כן שאין ללמוד מאגדה זו שמצוות ישוב הארץ אינה קיימת בזמן הזה.

פירושים רבים נאמרו על משמעותן של שלוש השבועות. והעולה מכמה פירושים, שאין לדחוק את הקץ ולעלות לארץ ביד חזקה בלא לשקול את השיקולים הריאלים. שכן יש חשש שמא מתוך מועקת הגלות והציפייה הארוכה לגאולה, יעפילו לעלות לארץ בלא יכולת מעשית לבנותה ולעמוד כנגד אומות העולם, ואזי ההעפלה תגרום לחורבן ומשבר ולא תקרב את הגאולה. ועל כן השביע אותנו הקב"ה שלא נעשה זאת בלא לחשב כראוי את דרכנו, אלא נעלה ונבנה את הארץ בהדרגה תוך תיאום עם אומות העולם או בניסים גלויים מן השמים בדרך של גאולת 'אחישנה'.

אכן העלייה לארץ נעשתה בהדרגה, הישוב בארץ התבסס שלב אחר שלב, במקביל נעשתה פעילות דיפלומטית על ידי ההסתדרות הציונית, עד שגם אומות העולם הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו ולבנות בו את ביתו הלאומי. וכך אכן כתב רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל, אחר הסכמת האומות בסן רמו בשנת תר"פ (1920), כי "סר פחד השבועות".^[3]

ה – קביעת יום טוב לדורות ביום העצמאות

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. ואף שיש איסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, אין זו מצווה חדשה, שכן היא נלמדת בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטוונו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (עפ"י מגילה יד, א). ועל סמך זה קבעו את חנוכה (ריטב"א שם). ובאר ה'חתם-סופר' (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שהואיל ומצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

וכן נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון 'פורים-פרנקפורט', 'פורים-טבריה'. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לקיים משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. וכתב מהר"ם אלשקר (סי' מט), שיש לקביעת אותן הקהילות תוקף, וכל זרעם חייבים לקיימם גם אם יעברו לגור בקהילות אחרות. וכן פסקו עוד אחרונים (מ"א תרפו, ה, וא"ר שם).^[4]

וכך כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה: "הנה אין ספק שהיום ההוא [ה' אייר], שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת [שהם נבחרי רוב הציבור] ורוב גדולי הרבנים, לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל" (שו"ת קול מבשר ח"א כא).^[5]

ו – אמירת הלל

מצווה לומר 'הלל' בימים מיוחדים כדי להודות ולהלל לה' על הניסים שעשה עמנו. ראשונים לכל הם הימים הטובים שנצטוונו עליהם בתורה: פסח, שבועות וסוכות, שבהם אנו זוכרים את הניסים והחסדים שעשה ה' עמנו בהוציאו אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה והוליכנו במדבר לארץ ישראל.

וכן תקנו לומר הלל בכל ימות החנוכה, וכפי שמובא בברייתא (מגילת תענית פרק ט): "ומה ראו לגמור בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח, וכך הוא אומר בספר עזרא (ג, יא) וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לה' כִּי טוֹב וגו'".

וכן מבואר בתלמוד (פסחים קיז, א), שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה.

לפיכך, עלינו לומר הלל על הנס שעשה ה' לנו ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.^[6]

וצריכים להיזהר מאוד שלא להיות כפויי טובה לקב"ה, ואמרו חכמים: כל המודה בניסו זוכה ונעשה לו נס אחר. מנגד, אם לא נודה, נרחיק את הגאולה ח"ו. וכן מסופר על חזקיהו המלך, שהיה צדיק גדול וזכה להרבות תורה בישראל. ובאו עליו ימים קשים, שסנחריב מלך אשור עלה על ירושלים בראש צבא עצום כדי להחריבה, וחזקיהו עצמו נפל למשכב במחלה אנושה. ואע"פ כן לא איבד את אמונתו והתפלל לה', ועשה לו הקב"ה נס גדול ורפאו ממחלתו והמית את כל חיל סנחריב בלילה אחד. באותה שעה ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב לגוג ומגוג ולהביא גאולה לעולם. אך חזקיהו לא אמר שירה, היינו הלל, על גאולתו. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו את כל הניסים הללו ולא אמר שירה, תעשהו משיח?! לכך נסתתם הדבר". והיה צער גדול בכל העולמות, והארץ רצתה לומר שירה במקומו, ושר העולם רצה לסנגר עליו, אך לא נתקבלו דבריהם ואבדה השעה. אמר הנביא: "אוי לי אוי לי עד מתי?" (סנהדרין צד, א).

ואף אנו, דורות רבים התפללנו: "שא נס לקבץ גלויותינו", "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", והנה כשנתקבלה תפילתנו לא נודה?! וכן נאמר (תהלים קו, מז): "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹוהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". ועכשיו שקיבץ אותנו לא נודה לשם קודשו ונשבח את תהילתו?!

ז – האם לומר הלל בברכה

יש אומרים כי אף שיש להודות לה' ביום העצמאות, מכל מקום אין לומר בו הלל עם ברכה. חמשה טעמים עיקריים לדבריהם: א) לפי דעת החיד"א על פי כמה ראשונים, הלל עם ברכה אפשר לומר רק כאשר נעשה נס לכל ישראל, ובארץ ישראל ביום העצמאות היו רק מקצת ישראל. ב) יש להודות רק על הצלה שלימה, ועדיין אנחנו מאוימים על ידי אויבינו מסביב. ג) מפני המצב הרוחני של ראשי המדינה ורבים מאזרחיה. ד) מפני שיש לחוש לדעה הסוברת שאין לומר הלל אלא כאשר נעשה נס גלוי כדוגמת נס פך השמן, ובהקמת המדינה הנס היה טבעי. ה) יש ספק אם יום ההודאה צריך להיקבע דווקא ביום העצמאות או ביום סיום מלחמת השחרור או ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה שהוא י"ז בכסלו (כ"ט בנובמבר).

מפני החששות הללו או מקצתם, הורתה בתחילה מועצת הרבנות הראשית לומר ביום העצמאות בתפילת שחרית הלל בלא ברכה. אולם לאחר שהמדינה הגיעה לשנתה העשרים ושש, וכבר זכינו לשחרר את יהודה ושומרון, ואף ממלחמת יום הכיפורים יצאנו בניצחון גדול, למרות תנאי הפתיחה הקשים, וכבר יותר משלושה מליון יהודים התגוררו בארץ, פי חמישה ממספרנו בעת הקמת המדינה. חזרה ונתכנסה מועצת הרבנות הראשית, ביוזמת הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, בכ"ה ניסן תשל"ד, לדון באמירת הלל ביום העצמאות. והוחלט ברוב דעות, שיש מקום גדול לומר בתפילת שחרית של יום העצמאות הלל שלם בברכה. על פי זה הנהיג מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, לומר הלל בברכה בישיבת 'מרכז הרב', וכן נוהגים כל תלמידיו.

בתשובה לחשש שאין לומר הלל אלא על נס שנוגע לכל ישראל, ביארו שהקמת המדינה היא הצלה לכלל ישראל (כמבואר לעיל הלכה ג). ועוד שיושבי ארץ ישראל נחשבים ככלל ישראל. וזה שיום ההודאה נקבע דווקא ביום העצמאות, מפני שהוא היה יסוד ההצלה והישועה.^[7]

ח – שהחיינו והלל בלילה

לדעת כמה מגדולי הרבנים, הואיל ויום העצמאות הוא יום טוב, שבו נעשתה תשועה לישראל, ראוי לברך 'שהחיינו' על היום, כשם שמברכים 'שהחיינו' בכל החגים ובכללם פורים וחנוכה. וכתב הרב משולם ראטה, שהחובה לברך 'שהחיינו' תלויה בשמחה, ולכן מי שאינו שמח במיוחד, רשאי לברך 'שהחיינו' ביום העצמאות אבל אינו חייב, ומי שנהנה ושמח מתקומת המדינה – חייב לברך 'שהחיינו' ביום העצמאות.

ולדעת רבים, אין לברך 'שהחיינו' ביום העצמאות, מפני שתקנו חכמים לברך 'שהחיינו' רק על ימים טובים שיש בהם איסור מלאכה, כגון רגלים וראש השנה ויום כיפור. ומה שמברכים 'שהחיינו' בפורים וחנוכה שאין בהם איסור מלאכה, אינו על עיצומו של יום אלא על המצווה המיוחדת שבהם, בפורים על מקרא מגילה, ובחנוכה על הדלקת נרות. אבל על עיצומו של יום טוב שאין בו איסור מלאכה, אין לברך 'שהחיינו'.

והרוצה להדר לצאת ידי כולם, ילבש בגד חדש, ויברך עליו 'שהחיינו' ויכוון גם על היום. וטוב שיברך בציבור בצמוד לתפילת ערבית או למחרת לפני ההלל, ובכך יצאו גם כל השומעים. וכתב הרב שלום משאש שכן ראוי לנהוג^[8]

יש אומרים שיום העצמאות שנעשתה בו תשועה לישראל דומה ליציאת מצרים, ועל כן יש לומר בו הלל בלילה, וכן נהג הרב גורן, וכן נוהגים בעוד כמה מקומות. אולם רבים סוברים שדין אמירת הלל בליל פסח הוא מיוחד ואין ללמוד ממנו לימים אחרים, הראיה שבכל שאר הימים הטובים, אומרים הלל ביום בלבד. וכן נוהגים רוב תלמידי הרצי"ה.^[9]

ט – ברוב המקרים יום העצמאות נדחה

יום ה' באייר יכול לחול בימים: שני, רביעי, שישי ושבת. באותן שנים שיום העצמאות חל ביום שישי או שבת, יש חשש סביר שמסיבות יום העצמאות וטכסיו יגרמו לחילול שבת פומבי, לפיכך הוחלט על פי בקשת הרבנות הראשית, שכאשר יום ה' באייר יחול ביום שבת או ביום שישי, יחגגו את יום העצמאות ביום חמישי (ג' אייר או ד' אייר). לאחר מכן נוכחו לדעת כי גם כאשר יום העצמאות חל ביום שני, ההכנות ליום הזיכרון שמתחיל במוצאי שבת גורמות ליהודים רבים לחלל שבת, לפיכך הוחלט על פי בקשת הרבנות הראשית שיום הזיכרון ויום העצמאות ידחו ביום, כך שיום הזיכרון יחול בה' אייר ויום העצמאות בו' אייר. יוצא איפה כי בפועל, מתוך ארבעה ימים שיום העצמאות יכול לחול בהם, בשלושה מהם מקדימים או דוחים את קיומו.

וכבר מצינו שמחמת חשש טלטול שופר ולולב בשבת ביטלו חכמים את מצוותם. ולכן כאשר חל ראש השנה בשבת, אין תוקעים בו בשופר. וכן כאשר חל יום ראשון של סוכות בשבת, אין נוטלים בו לולב. הרי שביטלו מצוות מהתורה כדי שלא יגיעו לחילול שבת. אולם את עצם היום שהוא מדאורייתא אין לשנות. אבל ימים שנקבעו על פי חכמים, דוחים או מקדימים. כאשר פורים חל בשבת, ביום שישי קוראים במגילה ומחלקים מתנות לאביונים, בשבת קוראים את הקריאה בתורה ואומרים 'על הניסים', וביום ראשון עורכים סעודה ושולחים מנות (שו"ע או"ח תרפח, ו, מ"ב יח, להלן יז, ה). וכאשר תשעה באב חל בשבת, דוחים את התענית ליום ראשון (ועי' שו"ע או"ח תקנא, ד; תקנד, יט).

וכן לגבי יום העצמאות, הכל לפי התקנה, שבאותו יום שהוחלט על פי נציגי הציבור והרבנות הראשית לחוג את יום הקמת המדינה, בו צריכים להודות לה' על התשועה.^[10]

אכן מעניין שגם מועד הכרזת המדינה הוקדם כדי שלא לחלל שבת. שכן מועד פקיעת המנדט הבריטי היה בליל שבת בשעה שתים עשרה בלילה, אלא שראשי מועצת העם לא רצו להכריז על הקמת המדינה תוך חילול שבת, על כן הקדימו את ההכרזה ליום שישי בצהרים – ה' באייר.

י – יום ירושלים

בעזרת ה' זכה עם ישראל במלחמת ששת הימים לניצחון כביר על אויביו. המלחמה התנהלה בשלוש חזיתות, ובמשך ששת ימי המלחמה, נשבר מטה עוזם של אויבינו לרסיסים ונחלו תבוסה מוחלטת. באותם ימים שחרר צה"ל את כל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון ובראשם ירושלים ומקום המקדש, ועימם חצי האי סיני והגולן. כל מי שהביט נכוחה, אם רק היה ניצוץ של אמונה בליבו, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הניצחון הגדול הזה היה ממש נס גלוי.

כדי להודות לה' ולפרסם את הנס, קבעה הרבנות הראשית את יום כ"ח באייר שבו שוחררו ירושלים העתיקה ומקום המקדש, כיום הודאה ושמחה לכל ישראל. ותקנו לומר בו אחר תפילת שחרית הלל בברכה.^[11]

יא – גילוח, תספורת, נישואין ותחנון

לאחר שנקבע יום העצמאות כיום שמחה והודאה, התעוררה שאלה, האם מנהגי האבלות של ספירת העומר חלים ביום העצמאות. נאמרו בזה דעות לכאן ולכאן. למעשה, מוסכם שאין נוהגים במנהגי אבלות שפוגמים בשמחה, לכן מותר לרקוד ולנגן. לגבי נישואין יש אוסרים (ישכיל עבדי ו, י), ויש מתירים (הראשל"צ הרב ניסים), והרוצים להקל רשאים.

הרגילים להתגלח, צריכים להתגלח לקראת יום העצמאות, כפי שגם לובשים בגדי חג לקראתו. לגבי תספורת,  מי שנראה לא מכובד בשערותיו, ראוי שיסתפר לקראת יום העצמאות, ומי שנראה מכובד, רשאי להסתפר ביום העצמאות עצמו.^[12]

ביום ירושלים, קבעה הרבנות הראשית, בנשיאותם של הרב אונטרמן והרב ניסים, שגם האשכנזים הנוהגים באותם ימים הגבלות של אבלות, ביום כ"ח באייר לא ינהגו בשום הגבלה, ויהיו רשאים לערוך נישואין. ראשית, מפני שבהרבה קהילות כל ההגבלות נפסקות אחר ל"ג בעומר (עי' לעיל ג, ב-ג). וכל שכן עתה שכ"ח באייר נקבע ליום הודאה ושמחה על הנס שעשה הקב"ה לעמו ישראל.

אין אומרים תחנון ביום העצמאות ויום ירושלים ובמנחה שלפניהם (פנה"ל תפילה כא, ז, ועי"ש כא, ב, 1).

יב – יום הזיכרון לחיילי צה"ל

מצד ההלכה, אין צורך לערוך יום זיכרון כללי לקדושים שנהרגו במלחמה, אלא יש לנהוג כפי שנוהגים בישראל לגבי כל נפטר, שביום השנה שלו (יורצייט) מזכירים את נשמתו, ובנו או קרוביו אומרים קדיש ולומדים תורה ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. והמהדרים קובעים אזכרה ומקיימים שיעורי תורה לעילוי נשמתו. וכך נהגו ישראל במשך כל ההיסטוריה הארוכה, שגם לאחר מלחמות שנהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה"ל יחד, לא תקנו יום זיכרון לנופלים. אם ניצחו – חגגו, ואם הפסידו – התאבלו אבל יחיד. רק על חורבן בית המקדש, שהוא חורבן האומה מבחינה רוחנית ולאומית, תקנו צומות. ואכן החורבן הוא שורש כל הצרות, הגזירות והרציחות שעברו על עמנו במשך הגלות. גם צום גדליה לא נתקן מפני שגדליה היה גדול הצדיקים, עד שרק עליו צריכים כל ישראל להתאבל, אלא מפני שבהריגתו כבה נר ישראל של שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר חורבן הבית הראשון.

אמנם אם יום הזיכרון יוקדש לחיזוק ערך השירות בצבא ומסירות הנפש למען כלל ישראל, הרי שיש ערך גדול בקיומו. ויש טועים לחשוב, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים הוא לרומם את זכרם בידיעה שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חכמים: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין – חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא. הם קדושים, ואמרו חכמים (סנהדרין צב, א): "קדוש לעולם קיים".

במותם על קידוש השם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים, ובמיתתם הוסיפו חיים לכלל ישראל, בעולם האמת ובעולם הזה.

אנשים חסרי אמונה, שרחוקים מהכרת עברו וייעודו של כלל ישראל, מתקשים להבין את קדושת קורבנם של הנופלים, ובמקום לכבד את זיכרונם על ידי הענקת משמעות למסירות נפשם, מדגישים את הכאב, הייאוש והחידלון, ומעמידים את מותם כמוות חסר משמעות. בצערם על הנופלים הם מתכוונים לכבדם, אבל בהתעלמותם מהייעוד הכלל-ישראלי שלמענו מסרו החיילים הקדושים את נפשם הם פוגעים בכבודם.

ביום הזיכרון עלינו להעלות על נס את מסירות נפשם של הנהרגים על קידוש השם; להדגיש כי הם גילו לנו שחזון קיבוץ הגליות ובניית העם בארצו גדול כל כך עד ששווה לתת את החיים בעולם הזה למענו. ומכוח זה אנחנו מגבירים את כוחנו ולאורם אנחנו ממשיכים. הילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם. הישובים שאנחנו מקימים – מכוחם. לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן כחזון הנביאים – שלהם. מתוך זיכרון כזה נוכל ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען כלל ישראל. ובזה נכבד אותם באמת, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו – אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. אל תרכינו את ראשכם, אלא זקפו את קומתכם מאוד, לכבודם. הרימו את מבטכם אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעיניכם דמעות, אלו דמעות של גדוּלה.

יג – צפירה ודומיה ביום הזיכרון לחללי צה"ל

בחוק יום הזיכרון קבעה הכנסת, כי היום שלפני יום העצמאות יהיה "יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם". "יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן". כמו כן נקבע כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים". לקיום דקות הדומיה נשמעת צפירה בכל רחבי הארץ, והציבור נוהג לעמוד בה לכבוד הנופלים. בפועל, בליל יום הזיכרון בשעה שמונה נשמעת צפירה בת דקה אחת, ולמחרת בשעה אחת עשרה צפירת התייחדות בת שתי דקות. הטכסים נערכים סביב שעת הצפירה.

יש טוענים שמנהג העמידה בצפירה הועתק מהגויים, ולכן אסור לקיימו, משום שאסור ללכת בדרכי הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". אולם למעשה, דעת הפוסקים, רובם ככולם, שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים: או שיש במנהג הגויים משום פריצת הצניעות והענווה, או שהוא מנהג ללא שום טעם ותועלת, וברור שהוא נעשה משום אמונה תפלה של הגויים (מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח). וכן דעת רבי יוסף קארו והרמ"א (ב"י ורמ"א יו"ד קעח, א). וכיוון שיש טעם במנהג, שעל ידי הצפירה והדומיה מתייחדים כולם יחד באותו הזיכרון, אין בזה משום איסור הליכה בחוקות הגויים.^[13]

ויש טוענים שנכון למי שעוסק בלימוד תורה שלא יתבטל מלימודו בעת הצפירה. אולם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כתב: "העמידה בצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים". ואפשר להוסיף, שהרהור בזיכרונם של הקדושים ובמצוות מסירות הנפש להצלת העם ולכיבוש הארץ הוא הרהור בדברי תורה. וגם מי שאינו מבין זאת, צריך לשים לנגד עיניו את דברי הלל הזקן שהורה (אבות ב, ד): "אל תפרוש מן הצבור".^[14]

יד – יום הזיכרון לשואה ולגבורה

קבעה הכנסת בחוק, כי בכ"ז בניסן יתקיים "יום זיכרון לשואה ולגבורה", "להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם". "תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבנינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום". שתי דקות הדומיה מתקיימות בשעה עשר בבוקר, וסביבן נערכים הטכסים.

אולם שלא כיום הזיכרון לחיילי צה"ל, שהרבנות הראשית הסכימה לקיומו, יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. וזאת מפני שככלל, חודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב), שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור, ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים, ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). כמו כן, רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בחודש ניסן, ומי שיש יורצייט לקרובו בחודש ניסן, עולה לקברו בערב ראש חודש. על פי כל זה, ראוי היה שלא לקבוע בחודש ניסן יום של אבל וזיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה. וכל זמן שלא החליטו חכמים שנכון לקבוע יום אבל מיוחד לשואה, ראוי להתאבל על קדושי השואה בימי הצומות שנקבעו על החורבן. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה ולא נודע יום פטירתם.

אמנם יש גם מעלה בקביעת יום הזיכרון לשואה בחודש ניסן, שמתוך אופיו של חודש ניסן שחל בימי האביב והצמיחה, ובו עם ישראל יצא לחירות, ניתן לקבוע את צביונו של יום הזיכרון לשואה כיום שבו נעסוק בטיפוח העם והמשפחה לעילוי נשמת הקדושים. בוודאי משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות היתה, שעם ישראל ימשיך לחיות, ירבה ויגדל. שהסבל הנורא שעמנו עבר במשך אלפי שנה, ובמיוחד בשואה, לא יהיה לריק. שכל יהודי שנשאר יעשה הכל כדי להינשא, להרבות ילדים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). לפיכך ראוי שביום זה אישי הציבור יטכסו עצה כיצד לעודד נישואין וילודה, והמורים ידברו על האחריות הגדולה שמוטלת עלינו, עם שרידי חרב – לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי.

וכן לעניין הצפירה. אם בשעת הצפירה נחשוב כיצד לעודד את צמיחתו של העם היהודי לזכרם, לא יהיה בכך ביטוי של אבל והזכרת נשמות, אלא ביטוי של תקומה והתחדשות המתאים לחודש ניסן. ומכל מקום, גם מי שאינו חושב על כך, לא יפרוש מהציבור.