ביום ה' באייר חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, זכה עם ישראל לקיים את מצוות ישוב הארץ. ואף שגם לפני כן כל יהודי ויהודי שהתגורר בארץ ישראל קיים מצווה בישיבתו, ואמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". מכל מקום עיקר המצווה היא לכלל ישראל, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, והמצווה על כל יחיד לגור בארץ היא ענף מהמצווה הכללית המוטלת על כלל ישראל.
וזהו שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". 'הורשתם' הכוונה כיבוש וריבונות, 'וישבתם' הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר (דברים יא, לא): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכך הגדיר הרמב"ן את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד).
מצווה זו מוטלת על עם ישראל בכל הדורות, אלא שבמשך תקופה ארוכה היינו אנוסים ולא היתה ידינו תקיפה לקיים את המצווה, שלא היה לנו צבא וכלי נשק לכבוש את ארצנו וליישבה. בחסדי ה' על עמו, בדורות האחרונים החלה הרוח הלאומית להתעורר, יהודים הלכו ונתקבצו לארץ, נטעו בה עצים, פיתחו את כלכלתה, התארגנו והקימו כח מגן, נאבקו בשלטון הזר, וכך כאשר המנדט הבריטי הסתיים יכלו נציגי הציבור שלנו להכריז על הקמת מדינת ישראל. מאז עם ישראל התחיל לקיים את מצוות ישוב הארץ. אמנם עדיין לא כל הארץ בידינו, ועדיין אנו תלויים במידה מסוימת באומות העולם, אבל חזרנו לקיומה הממשי של מצוות ישוב הארץ.
וכן מצינו בהלכה, שדין האבלות על חורבן הארץ תלוי בריבונות. שכן תקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר (ישעיהו סד, ט): "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" ויקרע את בגדו. וביארו הפוסקים, שהגדרת החורבן תלויה בשלטון, שכל זמן שהארץ נשלטת בידי נוכרים, אפילו אם רוב תושבי אותן הערים יהודים, הרי הן נחשבות חריבות וקורעים על ראייתן. ואם הן תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אין הן נחשבות חריבות ואין קורעים על ראייתן (ב"י וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).
וכבר הפליגו חז"ל בשבח מצוות ישוב הארץ עד שאמרו עליה שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג).[1]
ואף שעל עוד כמה מצוות אמרו שהן שקולות כנגד כל המצוות (על מילה בנדרים לב, א; צדקה – ב"ב ט, א; ציצית – שבועות כט, א; תפילין – מנחות מג, ב; שבת – ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט; תלמוד תורה וגמילות חסדים בריש פאה). מכל מקום מבחינה הלכתית היא עדיפה עליהן, שהיא היחידה שדוחה איסור 'שבות'. שאם יצטרכו לעבור על שבות כדי לקיים ברית מילה בשבת, יבטלו את הברית ולא יעברו על שבות, ואילו כדי לקנות בית בארץ ישראל, אמרו חכמים שאם יש צורך – יקנוהו בשבת ויעברו על שבות של 'אמירה לגוי', כמבואר בגיטין ח, ב, וב"ק פ, ב, ובתוספות שם. ואין מדובר שם על גאולת הארץ כולה אלא על קניית בית אחד בלבד, ואפילו זה דוחה שבות. יתר על כן, כדי לעשות סייג לשבת ביטלו חכמים מצוות דאורייתא של תקיעת שופר ונטילת לולב, כאשר ר"ה ויום ראשון של סוכות חל בשבת, ואילו לצורך ישוב הארץ בטלו חכמים את דבריהם והתירו איסור שבות החמור שמקורו באסמכתא (ומהסמ"ג אף נראה שהוא אסור מהתורה).
ועל מצוות ישוב הארץ נצטווינו למסור את הנפש, שכן נצטווינו להורישה, היינו לכובשה, ובמלחמה החיילים צריכים לסכן נפשם, וכפי שכתב מנחת חינוך תכה.
ומה שהרמב"ם לא מנה אותה במניין התרי"ג, מפני שהיא למעלה מערכן הרגיל של המצוות, ולכן אינה נמנית במניינן המפורט, וכפי שהשריש בשרשיו לספר המצוות, שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים כל התורה, וכפי דבריו במצווה קנ"ג. ובכלל לא יתכן לומר שמצוות ישוב הארץ בזמן הזה מדברי חכמים בלבד, שהרי אמרו עליה חכמים, אחר החורבן השני, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ולא יתכן שיאמרו כן על מצווה שהיא מדברי חכמים בלבד. ועוד שלא יתכן שיפרקו משפחה ויעברו על שבות דשבת עבור מצווה מדברי חכמים (ועי' בס' נחלת יעקב לרב זיסברג ח"א עמ' 201-249).
